ה־23 בפברואר יהיה יום גורלי לליכוד, למדינה ולדמוקרטיה הישראלית כולה. עשרות אלפי מתפקדי הליכוד ינהרו לקלפיות שיפוזרו באתרים שונים ברחבי הארץ, כדי להכריע מי יוביל את המפלגה, וכנראה גם את המדינה, בבחירות הבאות (בעוד יותר משלוש שנים): בנימין נתניהו, או ביבי. לא מדובר באגדת ילדים וגם לא בפנטזיה דמיונית. זה יקרה באמת. זו תהיה אחת הדרכים המגוחכות ביותר שבהן אפשר להוציא ארבעה מיליון שקלים מקופת המדינה, אבל אף אחד לא יפצה פה ויצפצף. לא בליכוד, שם כולם מיושרים עם המנהיג וקופצים לדום מתוח, לא במערכות שלטון החוק השונות, אפילו לא בתקשורת, שגם היא לא מה שהייתה פעם.



בעצם, נתניהו אפילו לא מתמודד נגד עצמו. כדי שזה יקרה, צריך היה לקבוע שיהיו שני פתקים: אחד "בעד" (ביבי) והשני "נגד" (ביבי). כך נהוג במשאלי דעת קהל ובבחירות עם מועמד אחד. בעד, או נגד. אלמנטרי. אבל גם זה הפחיד את ראש ממשלתנו. זה שאף אחד לא מתייצב מולו בפריימריז, לא מספיק כנראה. אז ועדת הבחירות המרכזית קבעה שפתק אחד יהיה "בנימין נתניהו" והפתק השני לא יהיה "נגד", אלא פשוט פתק לבן. מה זה פתק לבן? פתק לבן זה אי־השתתפות. זה מה שקובע החוק בבחירות לכנסת, למשל. פתקים לבנים לא נספרים ולא משתתפים. זוהי הימנעות מהצבעה. לא בליכוד. שם, פתק לבן זה בסדר. העיקר שאף אחד לא יוכל להגיד "נגד" המנהיג המכהן. זה עלול לגרום לו אי־נעימות. אז חברי המפלגה יצביעו בעד ביבי, או יימנעו. זאת אומרת, שאין נגד ביבי. טוב שכך. הרי "נגד" ביבי זו כפירה בעיקר, זו חתרנות מסוכנת, זה מעשה שלא ייעשה בדמוקרטיה טוטליטרית מתוקנת.



כמה עצוב לראות את מנזר השתקנים (במקרה הטוב) או הצייתנים (ע"ע יובל שטייניץ) במפלגה, שמרכינים ראש בענווה ומקבלים את הדין. שטייניץ, לשם דוגמה, הסתער על המיקרופון הראשון שנקרה בדרכו כדי להצהיר על תמיכתו הנלהבת "ביוזמה להקדמת הפריימריז" כי לדבריו, "הליכוד כמפלגת שלטון צריך יציבות ומשילות, לא צריך לזעזע את המפלגה כל שנתיים־שלוש בפריימריז". סוף ציטוט. כן, הוא באמת אמר את זה. כאילו הליכוד היא מפלגה שמחליפה את מנהיגיה דוגמת מפלגת העבודה.



יובל שטייניץ היקר, מאז הקמת הליכוד היו בו ארבעה מנהיגים בלבד: מנחם בגין, יצחק שמיר, בנימין נתניהו ואריאל שרון. זהו. אף אחד ממנהיגי הליכוד לא הודח על ידי המפלגה או הפסיד בפריימריז. יציבות ומשילות יש בליכוד מאז היווסדו. אין שום נחיצות לנקוט במהלכים צפון קוריאניים כדי להביא סוף סוף את היציבות המיוחלת למפלגה. אתה מוזמן להעליב את האינטליגנציה של עצמך, אבל למה גם את שלנו?



דיקטטורות לא קמות בן לילה. בדרך כלל מדובר בתהליך זוחל, שמתקדם במהירות משתנה לאורך תקופה, עד שבשלב מסוים, בלי הכרזות ובלי טקסים, מגיעה ההבשלה. חלק מאיתנו לא שם לב, חלק אחר לא ייחס חשיבות, אחרים חשבו שאין ברירה ורבים היו פשוט אדישים. נדמה לי שאנחנו בעיצומו של תהליך כזה ויכול מאוד להיות שעברנו את נקודת האל־חזור. אנחנו בשלב שבו אפילו מראית העין כבר מיותרת. השלב הבא הוא לבחור את נתניהו למנהיג הליכוד לכל ימי חייו, ואחר כך לקבוע שהוא יקבע את יורשו (הבן יאיר, כמובן). לא, אנחנו לא רחוקים משם.



למה הוא צריך פריימריז עכשיו? כי כרגע אף אחד עוד לא בשל להתמודד נגדו. בדמוקרטיה בריאה, נותנים צ'אנס לתהליך הדמוקרטי. ניר ברקת מתפקד לליכוד? גדעון סער מתחמם על הקווים? משה (בוגי) יעלון נראה כפוטנציאל לא רע? אסור לתת לזה לקרות. אנחנו נתכנס עכשיו ונבחר את המנהיג כל עוד אין מולו מתחרים. אחר כך נשמיץ את המפלגות שבהן "אין דמוקרטיה", לעומת הדמוקרטיה התוססת והחיונית של הליכוד. העיקר שאפשר יהיה להוציא ארבעה מיליון שקל, לגייס כספים, להקים מטה, לעשות קמפיין, וכל זה בלי יריב וללא קרב, כדי שאפשר יהיה לחלק כספים למקורבים ולרפד את מלחכי הפנכה שמספקים שירותים למשפחה חינם אין כסף, לאורך כל השנה.