והמנצח הוא

התעלול הבלתי נתפס שבמסגרתו ראש הממשלה היה אמור להתמודד בפריימריז של מפלגתו הדמוקרטית נגד פתק לבן, קרה מעט מוקדם מדי. בשיאה של הפארסה, ברגע נדיר של הארה, קלט המתמודד עצמו (נגד עצמו) שהציבור, זאת אומרת אנחנו, עדיין לא בשל. ייקח עוד שנה, מקסימום שנתיים. בפעם הבאה, כשראש הממשלה יחליט להכריז על פריימריז חצי דקה אחרי שניצח בבחירות, כשעדיין אין מתמודדים, ולא יסכים לשני פתקים, "בעד" ו"נגד", ויתעקש על פתק לבן בלבד, כבר לא נתרגש יותר מדי. זה כבר ייראה לנו הגיוני. טבעו של האדם הוא להתרגל לכל דבר, בתנאי שזה קורה בהדרגה. כמו הצפרדע השלוקה ההיא, בסיר המים הרותחים.

תרגיל הפתק הלבן הקדים מעט את זמנו. מאיפה אני יודע? כי דברים שנראו פעם הזויים או דמיוניים, מתרחשים כאן על בסיס יומי. אם הייתי עוצר אזרח ממוצע ברחוב לפני עשר שנים ומספר לו שיבוא יום בו יתברר שכל נושאי המשרה הציבוריים החשובים הם מלחכי פנכתו של ראש הממשלה, כל שומרי הסף עובדים אצלו, המערכת הפוליטית רוקנה מכישרונות המסוגלים להתמודד מולו, הכנסת הפכה לחותמת גומי ממורטטת ואפילו ראשי זרועות הביטחון מרקדים כמריונטות לפני השליט, היה האזרח הממוצע מביט בי ברחמים. בינתיים, כל זה קרה, ועכשיו אנחנו מביטים בעצמנו ברחמים.

ולכן, רגע לפני אישורה של הסצינה שבמסגרתה עמד הליכוד להוציא 4 מיליון שקלים מכספנו כדי לקיים פריימריז פיקטיביים בין ראש הממשלה לבין פתק לבן, מישהו הבין שנזקו של התעלול הזה יהיה גדול מתועלתו, ובת קול יצאה מרחוב בלפור בירושלים והתגלגלה עד היישות המכונה "בין הדין העליון של הליכוד", שמיהר להודיע על ביטול הפריימריז.

אפילו אפרים קישון לא היה מצליח לכתוב פיליטון כזה, שבמסגרתו נדרשו 90 אלף מתפקדים לצאת מביתם, להגיע לקלפי, לעמוד בתור ולהשתתף בחגיגה דמוקרטית שבה הם צריכים לבחור בין פתק "נתניהו" לבין פתק לבן, שפירושו החוקי הוא הימנעות מהצבעה. כי אי אפשר להיות נגד נתניהו. אין מצב צבירה כזה. בקרוב זה בטח ייאסר על פי חוק. גם אם אתה מתנגד לביבי, אתה מקסימום יכול להימנע. פתק לבן זה הכי רחוק שהדמוקרטיה הישראלית מתירה לנתיניה.

אז אין פריימריז, אפשר לנשום לרווחה, ובכל זאת ביבי ניצח בפריימריז שלא היו והוכרז כיו"ר הליכוד, התנועה הדמוקרטית ביותר בישראל, עד אחרי הבחירות הבאות ועד בכלל, ועד הודעה חדשה, שתשוגר בדואר ישראל (ולא תגיע).

לא, זה ממש לא מצחיק. התהליך הזוחל שעליו אני כותב כאן שנים ארוכות, מגיע לפרקו. אחד אחרי השני קורסים המשלטים האחרונים. בשלבים הראשונים, כשעוד אפשר להתנגד, כולם פחדו. אחר כך היססו. אחר כך קיוו שזה לא יגיע אליהם. כשהבינו שזה יגיע, היה כבר מאוחר מדי. עכשיו, לאבני היסוד של הדמוקרטיה כבר אין יכולת להתנגד. המוסדות התרוקנו מעוצמתם. שומרי החומות נפלו. כלב השמירה של הדמוקרטיה (התקשורת) סורס. האיזונים הופרו, הבלמים נשרפו. מה שנשאר זה להצטנף בפינה ולקוות שתורנו יגיע כמה שיותר מאוחר.

מישהי קוננה השבוע בעיתון זה למה כולם תוקפים את הפריימריז המגוחכים של ביבי, אבל אף אחד לא תוקף את זה שהרצוג מנסה לדחות ככל האפשר את הפריימריז אצלו במחנה הציוני. אכן, טיעון משכנע. הרצוג ממש מתפנק בתקשורת. אתרוג של ממש. וברצינות: הרצוג מזיע כבר חודשים כדי להעביר החלטה שתדחה את הפריימריז בחצי שנה עד תשעה חודשים מהמועד המקורי על פי החוקה (מקסימום 14 חודשים אחרי הבחירות). יש לו אופוזיציה, הוא נושא ונותן עם שלי ועם עמיר וכולם מקיזים את דמו ובסוף יתפשרו על משהו באמצע.

מפלגת העבודה הדיחה כמעט את כל מנהיגיה לאורך ההיסטוריה, והיו רבים כאלה. משנת 1996 נספרו שם כבר שבעה מנהיגים, כמעט כולם סולקו או הודחו או גורשו איכשהו. בליכוד, לעומת זאת, היו רק ארבעה מנהיגים לאורך כל ההיסטוריה ואף אחד מהם, אף פעם, לא הודח או סולק. ועדיין, הרצוג צריך להזיע כדי לדחות בחצי שנה את הפריימריז (אגב, על פי מתנגדיו במפלגה זה יזיק לסיכוייו לנצח), בעוד נתניהו ממהר לרוץ לפריימריז בזק חצי דקה אחרי הבחירות לכנסת, רק כי ניר ברקת עוד לא התארגן וגדעון סער לא החליט ובוגי יעלון עסוק.

ואחרי כל זה, מתייצב דחליל בשם יובל שטייניץ מול המצלמות ומצדיק את המהלך כי "הליכוד נדרש ליציבות ומשילות". ביום חמישי בבוקר, כשהתברר שלא יהיו פריימריז (אבל נתניהו הוכרז כמנצח), התקשו תוכניות המלל ברדיו ובטלוויזיה לגייס בכירי ליכוד שיתראיינו על זה. הם מפחדים. אני מקווה שהם גם קצת מתביישים.

אויבי הציבור

כך נפלה הדמוקרטיה הישראלית: המשימה הראשונה הייתה לייבש את קרקע הגידול של ההנהגה הישראלית לדורותיה. פס הייצור ששיגר, כמעט מדי שנה, מועמדים איכותיים להנהגה אל המערכת הפוליטית: צה"ל, השב"כ, המוסד, המשטרה ומערכת הביטחון. חוק הצינון שעבר בפקודת נתניהו (המבצע, ניחשתם נכון, היה שטייניץ) הקים חומה של ארבע שנים בין רמטכ"לים, אלופים, ניצבים ובכירים אחרים לבין החיים הפוליטיים. שלוש שנות צינון פלוס שנת הסתגלות בשכר שלה הם זכאים עם שחרורם מהשירות.

צריך להבין: מערכת הביטחון היא שבנתה את שדירת ההנהגה הישראלית במשך דורות. יצחק רבין. משה דיין. יגאל אלון. מוטה גור. חיים בר־לב. אריאל שרון. אהוד ברק. חיים הרצוג. עזר ויצמן. רחבעם זאבי. מתן וילנאי. שאול מופז. יצחק מרדכי. דני יתום. עמי אילון. יגאל ידין. עמרם מצנע. אבי דיכטר. יעקב פרי. אלעזר שטרן. רשימה חלקית מאוד. אנשים שתרמו עשרות שנים מחייהם לביטחון המדינה, צברו ניסיון, ותק, יכולת לנהל ולהפעיל מערכות גדולות, עם המשך טבעי בפוליטיקה הארצית. ובכן, זה נגמר.

החשיבות של המהלך הזה אדירה: נתניהו הבין שבצוק העתים, כשהכל מסביב בוער, הסכנה היחידה שיכולה להיפתח נגדו מהמרכז־שמאל היא מועמד ביטחוניסט, אם אפשר גנרל או רמטכ"ל, שאישיותו תתגבר על ההסתה וההפחדה השגרתיים של ביבי ערב בחירות. החוק ההוא אפשר לביבי לישון בשקט. הוא קיבל בלעדיות. אבל זו הייתה רק ההתחלה.

לצד החוק הזה, הקים נתניהו "חומת אש" פרטית, שתפקידה לזהות סיכונים פוטנציאליים ולחסל אותם בעודם באיבם. כפי שהבטיח למקורביו, הקאמבק שלו ב־2009 הכיל גם זרועות תקשורת עצמאיות, לכאורה דמוקרטיות (בדיוק כמו הליכוד), שהתפקיד היחיד שלהן הוא לאתר ולהשמיד כל מי שמזוהה כ"טורף". ומה עם שאר התקשורת? אה, בשביל זה נתניהו הוא גם שר התקשורת ומקורבו הנאמן, מומו פילבר, הוא מנכ"ל משרד התקשורת.

עכשיו בואו נוסיף לזה את העובדה שהיועץ המשפטי לממשלה היה פרקליטם הצמוד של בני הזוג נתניהו, ואת העובדה שהמפכ"ל הקודם קיבל את השנה הרביעית שלו מנתניהו, והמפכ"ל הנוכחי שוכנע לנטוש את השב"כ ולעבור למשטרה על ידי נתניהו, כדי להבין שגם על אוכפי החוק ונציגי שלטון החוק יש לראש הממשלה מנופים רבי עוצמה. לכן, כשמזוהה סכנה בדמות רמטכ"ל פופולרי, בן עדות המזרח, ששיקם את צה"ל וזוכה לאחוזי תמיכה עצומים בציבור, תופעל מערכת עוצמתית חסרת תקדים כדי לחסל אותו. ע"ע גבי אשכנזי.

במקביל לכל זה ניקה נתניהו את הליכוד כמו שרק הוא יודע, וכמו שהוא עושה שנות דור. כל קדנציה ופליטיה, כל תקופה ונמלטיה. מבני בגין ודן מרידור ואיציק מרדכי ורוני מילוא ומי לא של הקדנציה הראשונה, עד גדעון סער ומשה כחלון של הקדנציות האחרונות. כל מי שקצת מתבלט, קצת מתפתח, צובר תמיכה או משתרבב לאיזה סקר חיובי, הופך לאויב הציבור מספר 1 ומואס תוך זמן קצר בחייו לצד נתניהו. עצם הרעיון, או הרמז של צלו של רעיון להתמודד מול נתניהו, נתפס ככפירה בעיקר. בגידה במולדת. פשע נגד האנושות. מעשה שלא ייעשה. ומצעד השפנים המקיפים אותו ופועים בשבחו לפי קריאה, הולך ומתעבה.

גם מה שקרה לכנסת ישראל שייך לתופעה הזו. פעם חבר כנסת היה מיתוג על. אנשים חלמו להגיע לפרלמנט הציוני, להיות מחוקקים ישראלים, לשבת בבית הנבחרים של העם היהודי. זו הייתה שליחות. תחת נתניהו הגיעה ההרדדה של הכנסת לשיאים חדשים. פני הדור כפני אורן חזן. מקסימום מיקי זוהר. כל זב ומצורע עומד בראש ועדה, קדנציה של שנתיים וחצי היא כבר ותק מספיק כדי לדרוש תפקיד בממשלה, וכן הלאה. הציבור איבד את אמונו בנבחריו, ונתניהו יכול רק לחייך. זה טוב לו. זה מאפשר לו להיראות משכמו ומעלה. גוליבר בארץ הגמדים. הוא, וכל השאר. אין בלתו. נכון, בהשוואה למירי רגב ואורן חזן כל אחד נראה הוגה דעות, וזו אינה חוכמה גדולה לבלוט בתוך השממה שמסביב, אבל אנחנו לא עוסקים בחוכמה, אלא בפוליטיקה.

התופעות הללו, כולל המצור שהוטל על שרידי התקשורת החופשית, נסקרו כאן כבר לעייפה. אבל יש עוד כמה דברים, שטרם עיכלנו. נתניהו לא הסתפק בנטרול מתחרים פוטנציאליים וייבוש המערכת הפוליטית. הוא הלך הלאה. רחוק הלאה. בקדנציה הקודמת הוא רצה להרחיב את חוק הצינון. להחיל אותו גם על בכירים בשירות המדינה. מבקר מדינה, נציב שירות המדינה. היו מי שבלמו אותו. האמת היא, שזה כבר לא משנה. מכיוון שהשתלט גם על המשרות הללו, לא נשקפת לו מהן סכנה.

אתם זוכרים את הדמויות שכיהנו פעם בתפקידים הציבוריים הבכירים ביותר? מבקרי המדינה הגדולים (גולדברג, בן פורת, לינדנשטראוס)? נציבי שירות המדינה הבולטים (הולנדר, גלנור)? היועצים המשפטיים לממשלה (שמגר, ברק, זמיר, רובינשטיין)? עכשיו נסו להשוות אותם לדמויות של זמננו. לתדמיתם, ניסיונם, מעמדם הציבורי, היכולת שלהם לצאת נגד השלטון, להתעמת עם ראש הממשלה, למתוח ביקורת, להגיד את דברם. הרי מבקר המדינה עבר אודישן אצל בני הזוג בבלפור, נציב שירות המדינה נשוי לבתו של תורם גדול של נתניהו בבלגיה, על היועץ כבר דיברנו.

השלב הבא היה המינויים החשובים במערכת הביטחון. מתי בפעם האחרונה בישר ראש הממשלה בשידור חי בטלוויזיה, מעל פודיום, על בחירתו לתפקיד ראש המוסד? טוב שאסי עזר לא הציג אותו. בטרם מינה את יוסי כהן (לא בטוח שההחלטה למנותו הייתה שלו), גידל נתניהו את כהן אצלו בחצר, בתפקיד היועץ לביטחון לאומי. ראש השב"כ, יורם כהן, אמור היה לפרוש ולעשות לביתו, כי נתניהו כבר החליט למנות את יצחק אילן (ואף בישר את זה ליובל דיסקין), אבל ברגע האחרון התחרט והפך את כהן למי שזכה בתפקידו מן ההפקר, בשנייה האחרונה. והיועץ המשפטי לממשלה הטרי, שגדל אצל ביבי קודם כמזכיר הממשלה.

הרוטינה הזו, שלפיה כל נושאי התפקידים הבכירים במדינה צריכים לעבור קודם סטאז' בחצר הקיסרית, הפכה לנוהל קבוע. אחר כך אפשר באמת לצפות מהם להיות לעומתיים? לחשוב באופן עצמאי? להגיד מה שהם באמת חושבים?

תהיו פילברים

קחו למשל את התפקיד החשוב של שגריר באו"ם. רון פרושאור נתן שם קדנציה אדירה, אחרי דני גילרמן שהיה מגדולי השגרירים. שימו לב מי כיהן בתפקיד הזה במהלך השנים: אבא אבן, יוסף תקוע, חיים הרצוג, בנימין נתניהו. ומי עכשיו? כן, דני דנון. מי שר החוץ ששלח אותו לשם? נכון, נתניהו. אתם זוכרים שפעם היו כאן סגני שר חוץ מרשימים? יוסי ביילין, למשל. וגם ביבי. מי היום? ציפי חוטובלי.

עכשיו מנסה שרת המשפטים, בהשראת נתניהו, להעביר החלטה ש־200 סמנכ"לים בשירות המדינה יוכלו להיות מינויים אישיים, מה שמכונה "משרת אמון". בעברית לא מכובסת, זה מינוי מקורבים ויסמנים מטעם הפוליטיקאי לתפקידי מפתח. על פניו, המהלך הזה לא מרגש אף אחד. במציאות, מדובר בשבירת המפרקת של השירות הציבורי. דמוקרטיה היא לא רק נבחרי ציבור. דמוקרטיה היא גם שדרה רחבה ומוצקה של משרתי ציבור, סיוויל סרוונטס, אנשי מקצוע עם נפח, מעמד, עצמאות, משקל ציבורי. זוהי מערכת האיזונים והבלמים. אבל נתניהו מרסק אותה. כל המנכ"לים יהיו פילברים. כל הח"כים יהיו חזנים. בסוף, כולם יהיו עזרא סיידופים, סוג של באטלרים קטנים ושפלי קומה של חצר המלכות.

אנחנו בדרך לשם. התהליך זוחל, מתקדם בשקט, מתחת לרדאר, עד שאתה מתעורר בוקר אחד למציאות חדשה, בלתי הפיכה ומזעזעת. אנחנו בבוקר הזה עכשיו. ארדואן זה כאן. יש ראש ממשלה אחד, מעליו הרעיה, מתחתיו עדר גדול של פוליטיקאים ופקידים מגומדים, נטולי השפעה או בסיסי כוח. את הניהול האמיתי של המדינה מחזיק ראש הממשלה בידיו, אם באופן ישיר ואם באמצעות שלוחות שונות.

יש לכאורה משרד חוץ, אבל שר החוץ האמיתי הוא עורך דין פרטי בשם יצחק מולכו, שאפילו לא סגר את הפרקטיקה המשגשגת והכלכלית שלו, או לפחות לקח חופשה ללא תשלום. נתניהו משגר אותו בחשאי לכל משימה, כולל עסקאות גז עם הטורקים והמצרים, ללא בקרה, רגולציה, זכות דיווח, פרוטוקולים או בקרים חיצוניים. מולכו הוא ניגוד עניינים מהלך, הדבר היחיד שדומה לו זה עו"ד שמרון. המחצית השנייה של הכוס המשפחתית. זה עוסק בענייני פנים, השני בענייני חוץ. על שירותיהם הם לא גובים תמורה מראש הממשלה, ולא טורחים לענות על שאלות התקשורת בנושא. למה שיענו? יש להם "הסדר ניגוד עניינים" מגוחך כמעט כמו הפריימריז עם הפתק הלבן.

אז מה הפלא שביום רביעי השבוע הספקנו להסתכסך עם ברזיל, שוודיה וטורקיה באחר צהריים אחד? טוב, עם ארה"ב כבר אין על מה לריב, את זה מיצינו. זה לא שאני מתפעל משרת החוץ השוודית. אבל כפי שהסביר השבוע אביגדור ליברמן, מדובר בפוליטיקה. בשוודיה יש בלוק אסלאמיסטי חזק וכוח אלקטורלי לא מבוטל למהגרים ערבים, אז השוודית מטפישה את עצמה ומדקלמת אבסורדים כדי להישאר בשלטון. זה לא שום דבר שנתניהו לא מכיר מקרוב. אחר הצהריים פורסם שישראל מונעת ביקורים מכל אישיות שוודית שהיא, אחר כך התברר שזה רק משרת החוץ או סגנה, ואחר כך התברר שבכלל לא, או שזו החלטה מתקופת ליברמן בכלל, או גם וגם.

במקביל, נתניהו הודיע שאם ברזיל לא תאשר את מינויו של דני דיין לשגריר, לא יהיה לנו שגריר בברזיל. וגם עם הטורקים, על פי דיווח של אודי סגל, פרצה איזו מהומה, כי ישראל לא גינתה את הפיגוע הקטלני באיסטנבול ("כי הם לא מגנים את הפיגועים אצלנו"). גן ילדים של ממש.

דני דיין. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

ברזיל היא מעצמת ענק מתעוררת. אם לא יהיה שם שגריר ישראלי, מי שתסבול זו ישראל. שגריר הוא אישיות מקרבת, שנלחם עבור הסחר של מדינתו (כמו שדן שפירו נלחם למען נובל אנרג'י), שמקדם אינטרסים כלכליים, שמעביר מסרים דיסקרטיים. מה נרוויח אם לא יהיה לנו שגריר בברזיל? מצא חן בעיני נתניהו שהצליח לכפות על הממשל האמריקאי את רון דרמר, שגריר ישראל בלאס וגאס, אז ברזיל קטנה עליו. ואם כבר הגענו לדרמר, אתם זוכרים את השגרירים הגדולים שהיו לנו פעם בוושינגטון? אז עכשיו זה רון דרמר, שהקשר הכי טוב שלו באמריקה הוא הרב שמולי בוטח. חוץ מזה, בבית הלבן אין לו דריסת רגל.

התופעה המתוארת כאן היא ריסוק מוחלט של הדמוקרטיה. אין ערך לאף אחד, חוץ מהמנהיג. מתי הוא ימנה יועץ לביטחון לאומי חדש? מה זה חשוב. כמה זמן לקח למנות את ראש המועצה הלאומית לכלכלה במקום יוג'ין קנדל? את מי זה מעניין. העיקר שאף אחד לא יבלוט, איש לא יצטיין, לא יהיה מי שמסוגל להגיד משהו חשוב נגד השלטון, למתוח ביקורת, להעיר הערה, להשמיע דעה שונה. כולנו להקת מעודדות של משפחה מלכותית אחת ומי שכופר בזה, כופר בעיקר.

מיליון שקל בייבי

בעניין קצת אחר: החקירה נגד אשת ראש הממשלה מתנהלת בעצלתיים. העובדה שלקח כל כך הרבה זמן להשיג אישור לחקור אותה, ושתי החקירות החלו בארבע אחר הצהריים, מה שלא מאפשר לקיים חקירה אמיתית, ארוכה, מלחיצה ומקיפה, היא סימן לבאות. כאן ובמקומות נוספים פורסם כי במשטרה חוששים שהחבל שהוענק להם לצורך החקירה הזו יימשך בקרוב בחזרה והתיק ייסגר. זריזות מפתיעה שכזאת. גבי אשכנזי עדיין ממתין, חמש וחצי שנים אחרי פרסום מסמך הרפז, להחלטה בעניינו.

לפני כמה שבועות חקרו אנשי להב 433 את ארי הרו, מי שהיה ראש הסגל ומנהל לשכת ראש הממשלה. נעשה חיפוש בביתו, הוחרמו מסמכים ומחשבים והוא שוחרר למעצר בית. פרט מעניין שחוקרי המשטרה ודאי מנסים לברר הוא העובדה שבתקופה שבה פרש הרו מלשכת ראש הממשלה (בטרם חזר אליה שנית) הוא הקים חברת ייעוץ פרטית, יחד עם קרוב משפחה. כשחזר ללשכה, אמור היה לסגור את החברה או למכור אותה. הוא החליט למכור אותה לחברה עלומה/אלמונית מחו"ל. הוא אמור היה לקבל 10 מיליון שקל עבור החברה הזו.

מדובר בסכום עצום. אין לו שום הצדקה. הנכס היחיד של החברה היה שמו וקשריו של הרו. ברגע שהוא לא שם, אין כלום. לשלם על זה 10 מיליון שקל? העסקה הזו לא יצאה לפועל בסופו של דבר, אבל סכום של מיליון שקל אכן נחת בחשבונו של הרו. גם זה תמוה מאוד. מי שילם, על מה ולמה? זהו רק קצה חוט אחד הקשור להרו, איש אמונם של בני הזוג נתניהו, שניהל את ענייניהם הכספיים תקופה ארוכה, לפני הגעתם ללשכת ראש הממשלה ואחריה. ועדיין, זו חקירה פשוטה, תיק קליל וקטן שבטח ייסגר תוך זמן קצר. האמת היא, שבכלל הופתענו שנפתח.

פארסת הפריימריז בליכוד מדגימה עד כמה לדמוקרטיה הישראלית כבר אין יכולת להתנגד

המוסדות התרוקנו מעוצמתם, שומרי החומות נפלו, כלב השמירה סורס. האיזונים הופרו, הבלמים נשרפו. מה שנשאר זה להצטנף בפינה ולקוות שתורנו יגיע כמה שיותר מאוחר