הישראלי קצת מבולבל. הוא חשב שארגונים המכנים את עצמם ארגוני זכויות אדם מתכוונים לדאוג לזכויות אדם. הישראלי אולי חשב שמושג זכויות האדם הערטילאי טשטש את ההבנה שלהם בסכנות האמיתיות לזכויות אדם, אבל הוא חשב שזוהי נאיביות ולא שנאה לישראל. הישראלי מאמין שעיתונאי אמיתי איננו אדם חופשי, כי עיתונאי הוא עבד של האמת. אם מגיעה לפתחו עובדה בדוקה, הוא לא יכול לומר: "אוי, זה לא טוב לקידום הדעות שלי", או "זה יפגע במי שאני רוצה לקדם". העיתונאי חייב לפרסם זאת, כי הוא עיתונאי ולא פרסומאי. אין לו ברירה. ניתן לקרוא לכך "תאונת עבודה". אם אתה רוצה להימנע מתאונות כאלה ולפרסם רק מה שמשרת את השקפת עולמך, אל תעבוד בחדשות.

מה שקרה ל"עובדה" כאשר הם שידרו את הגילויים מפעילויות העמותות התומכות בזכויות הלאומיות של הפלסטינים היה סוג של תאונת עבודה כזו. הגיע לפתחם מידע שחייב אותם לבחור בין מה שהם היו רוצים לראות ולהראות, לבין מה שרואים באמת אם מציצים קצת יותר עמוק. מערכת "עובדה" התנצלה אלף התנצלויות מוזרות על שידור המידע, אבל בכל זאת, ואף על פי שכולנו ראינו עד כמה הם פיללו לכך שהעובדות האלה לא יגיעו לידיעתם כלל, הם שידרו.
העיתונאי עמרי אסנהיים ראיין את מביאי המידע באותו מבט זועף המיועד לשאלות כלפי איש ימין. ובכל זאת, ולמרות ההתנצלויות, המערכת שידרה את האמת שהובאה אליה, כי היא הונחה בפני מערכת "עובדה", והמערכת הייתה חייבת לשדר אותה.

מה שקרה אחרי כן הפתיע אפילו אותי. מיני עיתונאים, שהושחתו בגלל תמיכתם בלאומנות הפלסטינית, התחילו לתקוף את העיתונות עצמה. אישים מוכרים החלו להאשים את חשיפת המידע, ולא את מה שעולה ממנו. זה היה משונה אפילו לי, שתמימותי בנוגע למידת היושר האינטלקטואלי של בני אדם טולטלה לא פעם. מה שהיינו צריכים לשמוע מראשת מרצ ומכל סביבתה הוא: "תודה על החשיפה. גילויים כאלה, ובמיוחד הסגרת בני אדם למוות ועינויים, חשובים לנו מאוד. נתקן. נעשה חשבון נפש. נבדוק את עצמנו ונשנה כל מה שניתן לשינוי. הלוואי שיהיו יותר גילויים כאלה, כדי שנוכל לדעת מה לתקן בדרכנו הצודקת לעבר עולם של זכויות לכל אדם וכל אישה".



אפילו אם זוהי צביעות, אני רוצה את הצביעות הזאת. אז מדוע התגובה שלהם היא: צריך לבדוק מי מממן את הארגונים שחדרו לארגוני השמאל? מדוע הם מגדפים: "זה בנוסח השטאזי"? למה צריך לסחוט מהם בכוח איזה בדל הסתייגות מהגילויים על ההתנהגות בארגוני הזכויות הלאומיות ביהודה ושומרון? אם יש נאווי אחד, אולי קיימים אחרים. ועוד דבר: יש סיבה סבירה להניח שנאווי סיפר על תקוות הרצח והעינויים שלו לאנשים רבים בעמותות השמאל. ראינו שפעיל "בצלם" ידע, וכמוהו היו אחרים. לא הגיוני להניח שהוא אמר זאת רק לאדם אחד שרצה לחשוף את פעילותו לתקשורת. והשאלה היא: מה שמעו ומה ידעו מי שפעלו יחד עם נאווי כל כך הרבה שנים, ומדוע הם שתקו? במקום לשאול זאת, השמאל ועיתונאיו תוקפים את התקשורת העוינת. מבלבל.