בתחילת השבוע הזה עוד ציינו בצה”ל בסיפוק שהאלימות בשטחים ירדה לרמה שהייתה בחודש ספטמבר אשתקד, בתחילת האירועים. אבל האינתיפאדה הזאת, או איך שלא נקרא לה, לא הולכת לשום מקום. אווירת האלימות כאן חודרת אלינו מהסביבה והיא תמשיך ללוות אותנו.
שני כוחות מרכזיים מסתמנים כמובילים את ההתפרצות הזאת: ויראליות וחקיינות. אווירת האלימות מתפשטת ברשת, ותשומת הלב שמקבל כל פיגוע מולידה את החקיין שיעשה את הפיגוע הבא. ה”הצלחה” של מחבל לרצוח אישה בעתניאל דחפה אתמול מחבל צעיר לנסות ולחקות אותו בתקוע. למרבה המזל, הפעם הזאת לא הייתה קטלנית.
דווקא על רקע שני האירועים הקשים האלה, בחר אתמול הרמטכ”ל גדי איזנקוט, באומץ, להבהיר שהאינטרס הישראלי הוא להמשיך ולאפשר שגרה לרוב האוכלוסייה הפלסטינית, שלא לוקחת חלק בטרור. בתמיכת שר הביטחון משה יעלון מצליח הרמטכ”ל להוביל מדיניות שמשאירה את הרוב המוחלט של הפלסטינים מחוץ לאירועים.
עשרות אלפים ימשיכו לעבוד בישראל, וגם אלה שהבוקר נאסרה כניסתם להתנחלויות יחזרו לשם במהרה. בלעדיהם – לא יהיה מי שיבנה עוד התנחלויות. מדי שבוע מוצאים עצמם קציני הצבא הבכירים מול קבינט מתלהם שדורש צעדי ענישה קולקטיביים. מה שהיה פעם פורום חשיבה רציני לקבלת החלטות הפך בממשלה הזאת לאסיפת טוקבקיסטים שמתחרים מי יציע “להיכנס בהם” חזק יותר.
בתמיכת שר הביטחון, הצבא מצליח פעם אחר פעם להדוף את ההצעות להטיל כתר, סגר, לסגור כבישים ולהכביד על האוכלוסייה. הם יודעים שהדבר האחרון שישראל צריכה הוא עוד עשרות אלפי פלסטינים שיישארו מחוסרי עבודה בבית וילכו לפרוק את תסכולם במחסומים של צה”ל.
חבל שישראל ממשיכה גם במשחקי הגופות מול הפלסטינים. מאז ומתמיד עלו עלינו השכנים בסחר בגופות ובחלקיהן – ואין לישראל סיבה להיכנס לתחרות הזאת. אבל כל גיבורי הקבינט לא מעזים להעלות ברצינות את הצעד היחיד שיכול להרתיע בודדים – גירוש המשפחה לעזה. זה לא פשוט מבחינה משפטית, זה יגרור גינויים נרחבים בכל העולם ובכל זאת – אם יידע כל מחבל שברגע הנפת הסכין הוא גוזר חיי אומללות על משפחתו – יש סיכוי שיהיו פחות מתנדבים.