לניצולי שואה אין כסף לתרופות. לקשישים אין קצבה שמביאה בחשבון את תוחלת החיים ההולכת ועולה, ורבים מהם חיים בעוני. מלקטים מפחים. שופט בבית המשפט אומר: “הנאשם הוא אולי זאב, אך הילדה אינה כיפה אדומה” ומשחרר למעצר בית בן 32 החשוד במעשים מגונים בילדה מאז שהייתה בת תשע. תשע. לא דקה יותר.
מנכ”ל הביטוח הלאומי משקיף בנוף הניבט ממרומי מצנח הזהב שלו ומצהיר זמן קצר לאחר פרסום דוח העוני שהעוני אינו בראש סדר העדיפויות שלו.
חבר כנסת שארגן מפגן שנאה בשם “מצעד הבהמות” כמשל למצעד הגאווה, אומר בריש גלי שרצח משפחה שלמה בדומא ושריפתה בחיים אינה טרור. שוטר בכיר שולח יד בנפשו אחרי שהתנכלו לו עד מוות.
שירה בנקי ז”ל, ילדה מתוקה ונהדרת, נרצחת בזמן מצעד גאווה בזמן שהיא מביעה סולידריות עם חבריה. 3,500 איש נזרקים לרחוב מעבודתם ברשת קמעונאית, בזמן שמחרב עסקים סדרתי שלכאורה בא להצילם צוחק צחוק גדול ומשלשל לכיסו מאות אלפי שקלים.
רשימה חלקית, והיד עוד נטויה. אין דרך אחרת לומר את זה: צריך להיות טיפש מוחלט בשביל לא להבין את הקשר בין כל הדברים הללו יחד, כי מעשי האיוולת והרוע שמתחוללים בכל יום ויום, כאן בישראל, הפכו למצב מתמשך שבו הכל מותר. הכל. בני אדם שמתחילים כילדים שאיש לא עוצר אותם גדלים להיות אשפי ערלות לב.
איך כתב דן פגיס בשירו “עדות”? “לא לא: הם בהחלט היו בני אדם: מדים, מגפים. איך להסביר. הם נבראו בצלם”. פגיס קובע דבר פשוט: גם הדבר הנורא ביותר שמתרחש אינו מלאכתה של יד מסתורית שמכוונת הכל מלמעלה. הכול מעשה ידי אדם ומוחות אדם. בני אדם שחיים בינינו, כאן ועכשיו.
אין לנו למה לצקצק ולהיחרד משום רעיון, גם לא מהפרשה החדשה המונחת לפתחנו. כי מה בסך הכל קרה? מה בסך הכל עשו החשודים? לקחו את הקומבינה, נעצו בחזה הנפוח מגאווה טלאי צהוב ולקחו אותה לטיול סלפי במיידנק, באושוויץ־בירקנאו ובטרבלינקה.
הכל מותר. וכשהכל מותר, ככה הדברים נראים.