בעוד עשרה ימים זה מתחיל. ביום שני, לא הקרוב, הבא אחריו. מדינת איווה. משמאל לוויסקונסין, מתחת למינסוטה, מימין לנברסקה. זה השום מקום שבו מתחיל תהליך הבחירה של האיש/ה החזק/ה בעולם. בדאון טאון של דה־מוין כבר חונות משאיות הענק של חברות התקשורת הגדולות, נכונות לשדר לצופים בבית את קורותיו של הערב המוזר שבו מתקבצים בוחריה של המדינה הזאת להביע את קולם. מי שצפה בפרק הלפני אחרון של סדרת הטלוויזיה “האישה הטובה" יודע במה מדובר. כך זה באמת מתנהל.
גם ישראל – או לפחות מנהיגיה ופקידיה הבכירים – תעקוב בעניין. בדאגה מסוימת. בחירות באמריקה הן תמיד סיבה לדאגה, שהרי אין לדעת מה ילד יום. המפלגה הדמוקרטית מציבה בפני ישראל ברירה בין מועמדת סולידית, מוכרת, שאין לה חיבה יתרה לממשלה הנוכחית ולראש הממשלה, לבין מועמד מהפכני, שרק לפני כמה ימים הכריז על רצונו העז בשיפור נוסף של היחסים בין אמריקה לבין איראן. המפלגה הדמוקרטית קשה לממשלת ישראל הנוכחית. גם בוחריה פחות אוהדים אותנו.
המפלגה הרפובליקנית הייתה אמורה לתת לממשלת ישראל תקווה – להעמיד בראשה מועמד שיאפשר לה לנשום לרווחה אחרי שמונה שנים לא קלות בחברתו של ממשל אובמה (כפי שדבריו של השגריר דן שפירו שלשום הוכיחו: גם השנה השמינית תהיה לא קלה).
אבל נדמה שעוד מוקדם להתרווח. למפלגה הרפובליקנית – לממסד הרפובליקני – אירעה תקלה. תוכניותיה השתבשו. על המרוץ שלה השתלטו מבפנים שני מועמדים לעומתיים: דונלד טראמפ – שהתואר “טוקבקיסט", שראש הממשלה נתניהו הדביק לשר החינוך שלו נפתלי בנט מתאים לו בהחלט; וטד קרוז – שמבלה את שנותיו בסנאט כנציגה של מדינת טקסס בקטטות עם חבריו למפלגה. הוא בלי ספק הסנאטור הכי פחות אהוד על חבריו. ועם זאת, ייתכן שבעוד רגע קט יהפוך למנהיג שלהם.
טראמפ וקרוז הם ידידי ישראל, אוהדים אינסטנקטיבים שלה. ובכל זאת, ראוי לה לתהות כיצד תיראה מדיניות החוץ שלהם, משום ששניהם – כל אחד בדרכו – מנווטים את המפלגה הרפובליקנית אל דרך חדשה במדיניות החוץ שלה. דרך שיש בה מאפיינים שונים מאוד ממדיניותו של אובמה: שניהם חובבים של כוח צבאי, של עוצמה ברוטלית. אבל כזו שיש בה גם מאפיינים דומים למדיניותו של אובמה: שניהם נרתעים ממעורבות אמריקאית גדולה בתהליכים פוליטיים במזרח התיכון. טראמפ סבור שיש לאפשר לוולדימיר פוטין לנסות למצוא פתרון ולנהל את המלחמה בסוריה. קרוז אמר על המלחמה בסוריה שלאמריקה אין אינטרס ממשי להתעניין או להתערב בה. הוא גם השווה בין אובמה לבין ה"ניאו־שמרנים" – סיעות יריבות ששתיהן רצו בסילוקו של בשאר אסד מהזירה. קרוז מתעב כמובן את אובמה, אבל גם אינו מחבב את מדיניות החוץ של הרפובליקנים מבית מדרשו של הנשיא לשעבר ג’ורג’ וו. בוש. המדיניות המעורבת, המוסרנית, האידיאליסטית.
כמעט אין ספק שהמדיניות האמריקאית שלאחר אובמה במזרח התיכון תשתנה. קלינטון תהיה זהירה מכפי שאובמה היה – משום שהיא מנוסה יותר, ומשום שהיא זהירה יותר באופייה. סנדרס לא יגלה עניין רב. עוד יותר מאובמה, עניינו במדיניות הפנים האמריקאית. הוא יהיה עסוק במלחמות פנימיות.
טראמפ יהיה בלתי צפוי. ישראלי המכיר היטב את הזירה האמריקאית העיר השבוע שהיחסים בין המיליארדר הגחמני לבין ראש הממשלה נתניהו “יכולים להיות מעניינים". הם עשויים להיות נפלאים – או איומים, “גרועים עוד יותר מהיחסים עם אובמה", כי לטראמפ, כשאינו מחבב מישהו, אין הרבה מעצורים. קרוז יהיה אוהד – ויהיה גם קר ומחושב. הוא לא ינדנד לישראל. הוא לא ינסה להושיע את המזרח התיכון.
ויש גם האפשרות שאף אחד מאלה לא יהיה הנשיא הבא. זו מן הסתם האפשרות שישראל (או לפחות ממשלתה הנבחרת) צריכה להעדיף.