אדל: סיפור אהבה שרק בשבילו היה שווה להקים את המדינה

סוף שנת 1950. נמל מרסיי הוא הצומת העולמי שבו עוברים גלי העלייה לישראל. רכבות, אוטובוסים, משאיות עם ספסלי עץ, ובעיקר אוניות מכל קצווי תבל, מתרכזים בעיר הנמל ומחכים לתורם לעלות ארצה, לבנות ולהיבנות בה. מגיעה, למשל, אונייה מסין. יהודים, יוצאי רוסיה וגרמניה, שחיו בחרבין שנים רבות, דוברי סינית ואנגלית, רוסית וגרמנית, יורדים מאונייה גדולה ומגוונים את קהל ההמונים הצפון־אפריקאי והאירופי. משפחות מרוקאיות מרובות ילדים, המחפשות את שכניהן ממרקש, מעוררות זיכרונות עגומים בלב נשים וגברים בודדים ששרדו את השואה. קשה להאמין, אבל גם אונייה מאלכסנדריה מביאה עולים לישראל דרך נמל מרסיי. וראו זה פלא, סיני ממוצא רוסי ושמו ליובה, צד בעיניו של בן 30 את יופיה וקסמה של אדל ממצרים (גושן, בשפת הסתר של העלייה) ומשהו חזק נדלק בלבו. חמש עד עשר דקות של שיחה אקראית באנגלית בנמל מרסיי.

אנחנו מגיעים, זוג צעיר טרי, אל מחנה שער העלייה ומחנה פרדס חנה. בכל אחד כמה רבבות. האנשים בתנועה מתמדת, כמו שיירות נמלים, זו מצטלבת בזו, פוגשים מכרים, מתחבקים ודומעים, בליל השפות והתלבושות לא ייאמן. ובפי כולם שאלות שאין עליהן תשובה. אנחנו פוגשים חבורה של דוברי רוסית, מתבלים את דבריהם באנגלית טובה ומבינים שהם עולים מחרבין. אנו מבקשים אותם לקבץ 30־40 צעירים מחרבין, כדי להציע להם לבוא לסופשבוע להתנסות בחיי קיבוץ בגליל העליון. המשאית תיקח אותם ותחזיר כל אחד שירצה לחזור למחנה. בשבת אוכלים בקיבוץ אפילו עוף. לא להאמין.

וייזכר לטוב אותו קיבוצניק מפקד המחנה, שכאשר שמע שאנחנו זוג נשוי טרי, העמיד לרשותנו אוהל קטן פרטי ודאג שהאוהל יהיה עם "חצאית" - jupe בצרפתית. ולאוהל הזה מי מגיעה, אם לא אדל המבוקשת, לאחר שני ימים של קריאות ברמקול. "אתה אמנון? אני רואה שיש לכם אוהל עם ״jupe. גם היא הייתה עם jupe ועם חולצה רקומה ופניה האירו מתוך מבוכה. ניסיתי למצוא בהן זיק תקווה. על פניה העיב מבט מודאג. "מה עשיתי? מה אתה רוצה ממני? אתמול נסעתי לחיפה, אבל אמרו לי שקראת בשמי כל היום". השפה צרפתית. השפתיים מבהירות לי את ההתלהבות של ליובה. תוך שלוש שעות אנחנו בקיבוץ בגליל. והשניים מתחבקים כאילו הם מכירים זה את זה מילדותם. אילו ביאליק היה איתנו כאן, היה מקבל את התשובה לשאלתו: "מה זאת אהבה?". אני מודה ומתוודה שירדו לי דמעות. הם התחילו לדבר ביניהם באנגלית, קיבלו להפתעתם חדר בצריף ואת חתונתם חגגנו על הדשא כעבור חודשים ספורים.

ליובה השתלב בצוות הגברים החזקים שאייש את בריכות הדגים. גבר חזק ומסור, אוהב עבודה וחברה. ובדיחותיו והבדיחות על העברית שלו, שהלכה והשתפרה, הפכו למזון החברתי העליז של "חבר'ה בריכות". הוא היה גאה במקצוע, שתאם לו להפליא, בחבורה התוססת בעבודה ובחדרו בצריף שאדלה קישטה בווילונות נאים שתפרה ובחפצים נאים שהביאה איתה ארצה. אדלה השתלבה (כן, בקיבוץ אדל הפכה לאדלה, כמו שסימון הפכה לסימונה מדימונה) במחסן הבגדים, בתפירה, בגיהוץ וכיו"ב. עד מהרה נולדו להם בת ובן, וצאצאיהם פזורים היום בין הגליל ורמת הגולן.