ולדימיר פוטין החזיר את רוסיה למזרח התיכון בתקווה ליצור מחדש עולם דו־קוטבי, אבל הוא לא הביא בחשבון שבצד האמריקאי כבר לא נשארה מעצמה שתהיה קוטב כנגדו. פוטין מסתמן כיום כמנהיג היחיד בעולם שמתנהג כמו ראש מעצמה, בעוד באמריקה, מי שהתחילו בתפקיד הקוריוזים של מערכת הבחירות - דונלד טראמפ וברני סנדרס - מופרכים ככל שיהיו, מסתמנים כרגע כמועמדים הריאליים ביותר לנשיאות. עבור ישראל אלו בשורות מטרידות.
כשפוטין החליט להתערב במלחמה בסוריה, הוא הסביר לבשאר אסד, שכבר היה קרוב לקריסה, איך תוך שלושה חודשים הוא משנה את מהלך המלחמה: "תוך חודש", הוא אמר לו, "אביא אותך לאידליב. חודש אחרי זה ניקח גם את חאלב. ותוך שלושה חודשים אני מחזיר אותך לגדות הפרת". זה היה לפני קרוב לשנה. אסד עדיין חולם להחזיר לידיו את אידליב וחאלב. ספק אם הוא מאמין שיזכה בחייו לטבול שוב במי הפרת.
בישראל צפו מהצד וקצת לגלגו על פוטין, שחושב שבאמצעות 40 מטוסים יוכל להכניע את עשרות הארגונים שנלחמים נגד אסד. אבל היום נראה שפשוט לא הבינו אותו. לפוטין לא הייתה שום כוונה לכבוש עבור אסד שטחים חדשים. הוא רק רצה להבטיח שאסד לא ייפול ושרוסיה תהיה הגורם המשמעותי ביותר בכל דיון על עתיד הטריטוריה שפעם נקראה סוריה. את זה הוא כבר השיג.
הוא גם רצה לחזור ולהיות שחקן גלובלי שזוכה ליחס של כבוד, כראוי למנהיג מעצמה. אחרי שנים שבהן המערב לא ספר אותו, ואחר כך גינה אותו על הפלישה לאוקראינה, פוטין רצה להחזיר את רוסיה למעמד של מעצמת־על, שמהווה משקל נגד לארה"ב. הוא ראה את החולשה האמריקאית, אבל לא העריך עד כמה נשחקו המנהיגות וכוח הרצון של מי שהייתה עד לא מכבר מעצמת־העל היחידה.
בשנתו האחרונה, ממשל אובמה שובר שיאים של עליבות. ג'ון קרי יוצא מגדרו כשהוא מתרפס בפני האיראנים ומהלל אותם על שהואילו בטובם להחזיר לו את המלחים ששבו במארב מתוכנן. עוד רגע היה שולח להם זר פרחים. המעצמה האמריקאית שוקעת לתוך עצמה, ומי שעד לפני כמה שנים היה השוטר העולמי, בורח היום מכל זירת התמודדות ורק מקווה שלא יפריעו לו.
הבעיה היא שאחרי שמונה שנות אובמה, אין סימנים לכך שהמצב עומד להשתפר. דמוקרטים ורפובליקנים כאחד עומדים נבוכים מול מה שקורה במערכת הבחירות שלהם, ומתקשים להסביר לאן פניה של ארה"ב. למשקיפים מבחוץ הם ממליצים להתחיל לקחת את טראמפ ואת סנדרס ברצינות. אם אכן ייכנס אחד משניהם בינואר 2017 לבית הלבן - ארה"ב עשויה להמשיך לשקוע במדיניות בידוד מהעולם.
בינתיים אירופה הולכת ושוקעת בעצמה בתוך צרותיה האסלאמיות. טורקיה, חברה בנאט"ו ולכאורה חלק מהקואליציה נגד דאע"ש, פועלת בעקביות להצפת אירופה במהגרים מוסלמים. היא מסבסדת טיסות של חברות התעופה שלה מכל רחבי המזרח התיכון שנועדו להביא מהגרי עבודה לחופי טורקיה, ומשם בסירות - לאירופה.
בין אלה המכונים "פליטים" שממלאים סירות גומי ועץ בבודרום ובאיזמיר ויוצאים להפליג לאיי יוון, יש לא רק סורים אלא גם פקיסטנים, אפגנים, עיראקים וצפון אפריקאים. 800 אלף מהם נמצאים היום ביוון. זו מדיניות קלאסית של משטר מבית האחים המוסלמים: להביא לכיבוש מוסלמי של אירופה על ידי הצפתה בפליטים ומהגרי עבודה מהמזרח התיכון.
אירופה מצדה ממשיכה לאבד את עצמה לדעת: במקום להשקיע את משאביה בטיפול במשבר ההומניטרי בסוריה ולפעול לסיום המלחמה, היא שולחת מאות ארגוני מתנדבים ליוון שיוודאו שהמהגרים יעשו את דרכם בשלום לחופי היבשת. האם ארה"ב, תחת טראמפ, קלינטון או סנדרס, תוכל להרשות לעצמה לאבד את אירופה לידי האסלאם? הרציונל אומר שלא. אבל הרציונל גם מתקשה לדמיין את טראמפ בבית הלבן.
העולם באפור
בינתיים, הממשל היוצא של אובמה מתהדר ב"הישג" של צירוף טורקיה לקואליציה נגד דאע"ש, הישג שהביא את הטורקים לתקוף את דאע"ש לא פחות משלוש פעמים, ולבצע באותו הזמן יותר מ־2,000 תקיפות נגד הכורדים. שר הביטחון משה יעלון, בביקור ביוון השבוע, העז להצביע על בגדי המלך החדשים ולומר את מה שכל העולם יודע אבל לא אומר: טורקיה היא בת ברית של דאע"ש.
טורקיה ממשיכה לשמר גבול פתוח עם מה שהייתה פעם סוריה. כל מי שרוצה להצטרף לדאע"ש יודע שכל מה שנדרש ממנו זה להגיע לטורקיה, כי ממנה המעבר ל"מדינה האסלאמית" פתוח. המעבר הזה פתוח דו־סטרית, וכל איש דאע"ש או מיליציה אחרת שרוצה לצאת מסוריה לאירופה - עושה את זה דרך הגבול הטורקי. כמו כל מי שבוחר לישון עם כלבים, גם הטורקים מתעוררים מדי פעם עם עקיצות של טרור דאע"ש על אדמתם, אבל המאבק שלהם בציר השיעי של איראן־אסד־חיזבאללה חשוב להם יותר.
זה הזמן של ישראל להפסיק את ההתרפסות בפני ארדואן ואת ניסיונות הפיוס עמו. טורקיה בחרה צד, ולישראל אין מה לחפש בצד שלה. אם כבר, היא צריכה להשקיע את מאמציה בקרב הכורדים ולסייע לאומה האמיצה הזאת להשיג סוף־סוף מדינה, על אפה ועל חמתה של טורקיה. אחרי הפלת המטוס הרוסי בידי הטורקים, מוסקבה עשויה להיות שותפה למהלך כזה.
ככלל, ישראלים שבאו במגע עם ההנהגה הרוסית בחודשים האחרונים חזרו מתפעלים. לא זו בלבד שישראל הצליחה למסד דיאלוג קרוב עם רוסיה, שמבוסס על כבוד הדדי, היא גם פגשה מעצמה שאפשר לסכם איתה דברים והם מתבצעים ביום למחרת. פוטין רואה בישראל מדינה שכמוהו, לא נרתעת מלהפעיל כוח כשצריך, וגם אומה שקרובה אליו תרבותית, עם למעלה ממיליון יוצאי ברה"מ לשעבר שחיים כאן היום.
מי היה מאמין לפני שנה שבין צה"ל לצבא רוסיה יהיה קו אדום לתיאום בזמן אמת, ושקצינים ישראלים ורוסים ייפגשו כדבר שבשגרה. זה העולם של היום: עולם שאין בו יותר שחור ולבן, וכולו גוונים של אפור. בעולם הזה כולם הם שותפים פוטנציאליים כאשר האינטרסים נפגשים, וקואליציות שפעם קשה היה לדמיין מוקמות אד־הוק.
לכן ישראל לא צריכה להירתע מליזום מהלכים שפעם לא היו עולים על הדעת, כמו תרגילים משותפים לחילות האוויר שלנו ושל רוסיה או לציי הים. הרווח לישראל מהתחככות בטכנולוגיה הרוסית יהיה עצום, וגם את מורת הרוח הצפויה של ארה"ב ניתן יהיה לרכך בשיתוף בלקחים מבצעיים מתרגילים כאלה.
זה לא אומר שישראל צריכה לסכן את יחסיה עם אמריקה. ארה"ב הייתה, ונקווה שתישאר, המשענת האסטרטגית החשובה ביותר שלנו. בלי קשר לזהות הנשיא הבא, ישראל חייבת לשמר ולטפח את היחסים המיוחדים עם ארה"ב. אבל צריך גם להביא בחשבון שארה"ב עומדת להשתנות ולהתרחק עוד יותר מהמזרח התיכון, ושאפריקה, שבעשורים האחרונים כונתה "היבשת האבודה", עשויה להעביר את התואר המפוקפק הזה לאירופה.
הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות ערוץ 10
[email protected]