דרי השכונה מבחינים בהתקהלות ומגיעים לשער בית הספר. אחד מילדי השכונה, לבוש חולצה מחויטת הגדולה למידתו, אוחז בידה של אמו, מרים עיניו מעלה ומקריא לאט את מילות השלט הגדול בחזית הבניין. “בית.. הספר לאמנויות על שם אביגדור שוכמכ.. שוכמ.. נו אמא, אני לא מצליח!", הילד רוטן.
“כן", מחייך הילד, “אבל בסוף לא קנינו משם את הקישוטים לעוגה, אבא אמר שאצל ניסו יותר זול". “בוא", לוחשת לו אמו, “גם אני צריכה להתארגן".
“קונסטרוקציה", היא חייכה אליו ונשקה על שפתיו. “היה בסדר בעירייה?". “בטח", הוא לקח חתיכת מלפפון בידו. “לפי החיוך של הפקידה, תוך יומיים אני כבר מתחיל לעבוד".
הוא הביט בה. בטנה השטוחה, גם אחרי לידה קשה והפלה אחת, קראה לו אליה, לגעת בה, אחרי ימים של ריחוק וניכור. גם היא הבחינה בו, מבעד למראה, הוא היה מוזנח ועייף. היא לא יכולה שלא להיזכר בלילה ההוא, אחרי שחזר מהעירייה מדושן עונג ותקוות. איך כיסו יחד את הילד ויצאו אל החצר, שם, על הספסל, אחרי כוס קפה וכמה עוגיות שאפתה, כיסו עצמם בכרבולית ועשו אהבה שקטה, כנפרדים מהבית הישן אל עבר עתיד טוב יותר עם ריח של חדש.
“בסדר, אמא, אבל בואי מהר", אומר הילד, פותח את דלת הבית ויוצא. בדרך, יחשוב על אביו, ירצה לבכות קצת על כך שבשנה האחרונה לא ראה חיוך ממנו, אבל המוזיקה מבית הספר, ואווירת החג, ישכיחו ממנו כל צער, ולו רק לעכשיו.
“טוב, אם תתגלח, ותתלבש יפה, אולי אצליח לשחזר קצת", היא נשקה לו.
כמה תפילות נשא בלבו באותו לילה קיצי. שהחצר תישאר אותה החצר, שהרעפים לא יפלו והרצפה לא תשתנה. כמה רצה להחזיק את ילדותו לנצח.
“עצור, זמן, עצור", הוא לחש, אחז בידיהם ויצא איתם משער בית הספר החדש, כל הדרך אל ביתם הישן.
התרעות פיקוד העורף