כשזה בא מעזה, אפשר להורות לחיל האוויר להפציץ כמה עמדות חמאס נטושות. כשזה זולג מסוריה או מלבנון, מורידים כמה פגזי ארטילריה על “מוצבי חיזבאללה” או משגרים טיל “תמוז” לעבר עמדה סורית. אבל כששלושה צעירים פלסטינים שטופי מוח ושנאה מסתערים על שוטרי מג”ב בשער שכם ורוצחים שוטרת בת 19, במסגרת גל טרור שנכנס לחודש החמישי שלו, התגובה היא זו: "ראש הממשלה נתניהו כינס הערב דיון ביטחוני עם ראשי מערכת הביטחון עקב הפיגוע המשולב בירושלים שבו נרצחה הדר כהן ונפצעה לוחמת נוספת... בדיון משתתפים שר הביטחון משה יעלון, הרמטכ”ל רב־אלוף גדי איזנקוט, השר לביטחון הפנים גלעד ארדן, המפכ”ל רב־ניצב רוני אלשיך, נציג השב”כ והיועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט”.
אכן, שורת ביטחוניסטים לתפארת מדינת ישראל. ראש השב”כ יורם כהן נעדר (אני מניח שניהל אישית את חקירת הפיגוע בשער שכם) ושיגר במקומו את נ’, הסגן. מה יש לכל אלה לחדש לעם ישראל, או ל"מר ביטחון" נתניהו? כלום. השב”כ יודיע בוודאי שלשלושה לא הייתה השתייכות ארגונית כלשהי, ולכן אי אפשר היה לספק התראה או לזהות את הפיגוע בטרם יצא לפרקו. לגרסה הזו קושי מסוים, כי אחד הרוצחים, כך פורסם, שירבט בפייסבוק הספדים מרגשים לקרוב משפחתו שנהרג בנסיון פיגוע לפני שלושה חודשים ליד מחסום ג’למה, ואף הבטיח “לפגוש אותו בקרוב”. יחד עם זאת, קשה לבוא בטענות לשב”כ. הרשת החברתית מוצפת במאות, אם לא באלפי סטטוסים דומים. לא חסרים מתנדבים וירטואליים לשהידיות, החוכמה היא לזהות מי מביניהם עומד לעשות מעשה. עד שלא ימציאו את האלגוריתם שיוכל לברור את המחבלים העתידיים מתוך כל חמומי המוח, צפויות לנו עוד צרות רבות.
הפיגוע אתמול בשער שכם בירושלים מהווה תמרור אזהרה בולט. זה כבר לא כל כך ספונטני, זה כבר לא כל כך חובבני. שלושה מחבלים שחצו את השומרון מצפון לדרום, עד ירושלים. הם הכינו רובים, הם הכינו מטעני צינור, הם תכננו פיגוע משולב והצליחו להוציא אותו לפועל חלקית, מה שעלה בחייה של לוחמת
מג”ב צעירה, בקושי חודשיים בשירות, ושבר את הלב של כולנו.
האמת קשה, וצריך להודות בה: ישראל במלכוד מורכב ומסוכן. מאחורי גל הטרור הנוכחי אין בנק מטרות, אין תשתיות, אין הנהגה ואין היררכיה. בצה”ל ובשב”כ יודעים שאחרי אבו־מאזן נתגעגע אליו (כפי שאמר השבוע בקולו מתאם הפעולות בשטחים האלוף יואב מרדכי). מדובר בגל עממי, ספונטני, ויראלי, המבוסס על שנאה, על ליבוי יצרים ועל ייאוש.
ההערכה היא כי בדיון אתמול עולה שוב האופציה להחזיר את הגדה המערבית לימי האינתיפאדה, להשיב חלק מהמחסומים, להנהיג כתרים וסגרים, נושמים או לא, ולהראות לפלסטינים את הדרך לגיהינום ההדדי שהיה מנת חלקנו לפני עשור. בשלב הזה, צה”ל עומד על רגליים אחוריות במאמץ למנוע מהלכים כאלה (השב”כ, שרואה את הדברים מ”קשית הסיכול”, עשוי לתמוך בהם). השאלה היא, עד כמה יוכלו רב־אלוף איזנקוט וקציניו, בראשם אלוף הפיקוד רוני נומה, לעמוד בפרץ.
ההתעקשות של צה”ל לא לפגוע בכלל האוכלוסייה הפלסטינית לא נובעת מאהבת פלסטינים. פרטי המשוואה ידועים היטב. אין בה נעלם. תגובות ברוטליות של צה”ל עלולות לפרום את התפרים הרופפים שמחזיקים עדיין את הרוב המכריע של החברה הפלסטינית ואת כוחות הביטחון הפלסטינים מחוץ לעימות. היו שלושה מקרים של שוטרים או אנשי ביטחון פלסטינים שהיו מעורבים בפיגועים עד עכשיו, אבל בעיקרון, עשרות אלפי אוחזי הנשק של התנזים והמשטרה הפלסטינית ממוקדים, בינתיים, במניעת טרור ולא בהוצאתו לפועל.
בצה”ל משתדלים שהמצב הזה לא ישתנה. בקצב שבו מידרדרים הדברים, לא בטוח שההשתדלות הזו תחזיק מעמד עוד זמן רב.