1
בני הערובה

ביום רביעי בערב כינס בנימין נתניהו "דיון ביטחוני". זוהי מילת הקוד הקבועה ל"אין לנו מושג מה עושים עכשיו, אבל צריך לעשות רושם שעושים משהו". לא נתניהו המציא אותה. הוא לא ראש הממשלה הראשון שמגלה, על בשרו, את מגבלות הכוח. מה עושים מול שלושה צעירים שטופי מוח ושנאה, שמבכים בן משפחה שנהרג בפיגוע קודם, מתארגנים ומתפוצצים על צוות מג"ב בשער שכם בירושלים? עוד אנו מטכסים עצה, ברמלה (הישראלית) מתנפלות שתי תלמידות תיכון בנות 13, עם טרופית וסכין בילקוט בית הספר, על מאבטח בקניון ופוצעות אותו. אז מה עושים? את מי מפציצים? איזו "תשתית טרור" מפרקים?

גם הדיבורים על הסתה לא מחזיקים מים. הצעירים האלה לא זקוקים להסתה של הרשות הפלסטינית כדי לשנוא אותנו. שידורי הרשות (שההסתה בהם פחתה לאחרונה באופן ניכר) לא רלוונטיים. הצעיר הפלסטיני הממוצע מתעב את הרשות לפחות כמו שהוא שונא אותנו. השנאה של הפלסטינים לישראלים מפעפעת ברשתות החברתיות, מציצה מכל פוסט או וואטסאפ או ערוץ שבו מתנהלים החיים עצמם בעידן הרשת.

וחובה להגיד עוד משהו: אם היינו פלסטינים, גם אנחנו היינו שונאים אותנו. כל מי שלא מסכים עם האמירה הזו, משקר לעצמו. היא לא נאמרת מתוך תבוסתנות או שמאלנות. היא נאמרת מתוך ראיית המציאות. אני ישראלי, ציוני, פטריוט, ביטחוניסט וכו', ואם הייתי נולד פלסטיני שאבותיו ואבותיהם חיו כאן לאורך הדורות האחרונים עד שהיהודים חזרו למולדתם, הייתי נלחם ביהודים. באחת הפעמים הבודדות שבהן נתפס באמירת אמת, היה זה אהוד ברק שאמר ב־1998 לגדעון לוי בתוכנית "פגישה אישית" בכבלים ש"אם היה פלסטיני בגילאים הנכונים, יכול להיות שהיה מצטרף לארגון טרור".

צעירים פלסטינים משליכים אבנים במהלך עימותים עם צה"ל. צילום: רויטרס

צעירים פלסטינים משליכים אבנים במהלך עימותים עם צה"ל. צילום: רויטרס

לא, אין כאן הצדקת טרור. טרור אי אפשר להצדיק בשום דרך או אמתלה. החברה הערבית בכלל והפלסטינית בתוכה לוקה בנטייה לברבריות, קידוש המוות, זילות חיי אדם ושאר זוועות. כן, היה עדיף לו היינו מוקפים שוודים (רק בלי שרת החוץ שלהם, בבקשה), אבל גם השוודים כבר לא מה שהיו. ברק צדק.
אז מכנסים "דיון ביטחוני". בסוף, איך שלא נסובב את הדברים, נגיע לאותן שתי גישות סותרות, שאין בלתן: על פי הראשונה, הפלסטינים (והערבים) מבינים רק כוח. השנאה והטרור קיימים כי יש לפלסטינים למה לקוות. ברגע שנבהיר להם שאין תקווה וננקוט יד חזקה, זה ייגמר. נגרש את משפחות המחבלים לעזה, נשלול תושבות, נהרוס בתים, נספח את יהודה ושומרון, נחיל עונש מוות למחבלים, ואז התוצאה ההכרחית תהיה "לא ישא גוי אל גוי חרב, ולא ילמדו עוד מלחמה". נאום הנביא ישעיהו, בהתגלמות המודרנית שלו (בצלאל סמוטריץ). הם יבינו, העולם ישלים, המדינה הפלסטינית תקום בירדן ומלכות ישראל השלישית תיכון לנצח.

הגישה השנייה גורסת שאין סיכוי שזה יקרה. היא נשענת על ההיסטוריה והסטטיסטיקה. איפה עוד אפשר למצוא עם שמשלים עם כיבוש, או אנשים שמסכימים לחיות בלי זכויות? איפה בעידן המודרני זה הצליח? אה, הרוסים מדכאים את הצ'צ'נים והסינים את הטיבטים. נכון. כשנהיה סין ורוסיה, נדבר. אנחנו ישראלים, יהודים, אנדרדוגים היסטוריים מוכרים, העולם כולו נגדנו, מיליארד וחצי מוסלמים ומאות מיליוני ערבים, שכבר אסלמו חצי מאירופה. בתנאי הפתיחה הללו, מה הסיכויים שנצליח להטמיע את השליטה בעם הפלסטיני ולהכיל אותה לתפארת מדינת ישראל? אנחנו באמת מאמינים שאם הפלסטינים יפסיקו לקוות, הם יתרגלו לחיות בקנטונים נצורים, לחטוב עצים ולשאוב מים באחוזות השליטים (שלנו) ובמקביל ילמדו לשיר "התקווה"?

ולכן, הפתרון היחיד הוא להיפרד מהם. בטוב או ברע. אני מאלה שמאמינים שבטוב, זה לא יקרה. גם אם תקום לצד ישראל מדינה פלסטינית, הרמוניה לא תהיה פה. מצד שני, אפשר יהיה לריב איתם כמו שרבים עם מדינה. מכיוון שכרגע אין סימנים שיש עם מי להגיע לפתרון קבע, צריך להקטין למינימום את החיכוך. לנקוט צעדים שמקדמים את ההפרדה. להפסיק לבנות ביישובים שמעבר לגדר. להפסיק להפקיע ולהתנחל במעבה השטח הפלסטיני. לשפוך מים קרים על האש.

איפה נתניהו? לא כאן ולא שם. נשא את "נאום בר אילן", ועושה הכל למנוע הקמת מדינה פלסטינית. קורא פעמיים ביום ל"חידוש המו"מ ללא תנאים מוקדמים", ומסרב לפגוש את אבו מאזן. שופך מים קרים על האש (לפעמים) בדבריו, ומתדלק אותה בבנזין במעשיו. מכיוון שטיפש הוא לא, נתניהו מבין מצוין את נפיצותו של המצב הנוכחי. את השבריריות של הלגיטימציה הישראלית המתפוררת בעולם. את המצור הבינלאומי המתהדק. במו"מים השונים שניהל נתניהו במהלך השנים (מסלול לונדון, מסלול קרי, מסלול שמעון פרס) הוא הלך רחוק. מאוד רחוק. הבעיה היא, שהוא שמר מרחק מההליכה הזו רחוק. תמיד בנה חיץ בינו לבין הוויתורים שהביא בשמו עו"ד יצחק מולכו.

כשזה נחשף, זה לא הוא, זה נייר אמריקאי, זה סיעור מוחות, זה תיאורטי, יש לו הסתייגויות וכו'. כי בסוף, נתניהו הוא בן ערובה של המתנחלים. הם ניצחו עבורו בבחירות והוא לא יעשה שום דבר שיעצבן אותם. הוא יגנה את קמפיין אם תרצו שעה וחצי אחרי נפתלי בנט (כפי שהודגש כאן בשבוע שעבר), אף פעם לא לפני. כמו בשלשות בצבא, הוא שומר מרחק נגיעה מבנט בכל רגע נתון, "לימין שור", כדי שביום הבוחר יוכל, בסיוע אמצעי התקשורת השונים העומדים לרשותו, ללגום שוב את מצביעי הציונות הדתית מהגביע הקדוש. הוא ימשיך לנסות להחזיק במקל בשני קצותיו, גם כשהמקל הופך לחרב פיפיות קטלנית. הבעיה היא שהוא ראש הממשלה, ולכן בני הערובה האמיתיים של המתנחלים הם אנחנו.

2
הקרב על הקרדיט

משהו עובר על נתניהו בשבועות האחרונים. כל ישיבת ממשלה הוא מתקוטט עם שר אחר. בשבוע שעבר היה העימות עם ישראל כץ, לשעבר יקירו ומקורבו של ביבי (בשיאו, הפטיר כץ לעבר נתניהו שהוא, לפחות, לא מייצג אינטרסים של בעלי הון זרים בישראל).

השבוע הגיע תורם של אריה דרעי וזאב אלקין. עם דרעי, זה היה ריב קרדיטים רגיל

. נתניהו לא עשה לעצמו שם כמי שאוהב לחלק קרדיטים. להפך. כמו שהוא זולל מנדטים משותפיו, כך הוא גם אוהב לגזול מהם קופונים. בשנים האחרונות הוא מרבה לקטר ש"בכל פעם שצריך להאשים מישהו, מאשימים את ראש הממשלה, ובכל פעם שצריך לשבח את הממשלה, משבחים שר זה או אחר". אז הוא החליט לעשות דין לעצמו ופשוט לנכס לעצמו את כל ההישגים, כל הזמן.

בנימין נתניהו ואריה דרעי במליאת הכנסת. צילום: מרק ישראל סלם

בנימין נתניהו ואריה דרעי במליאת הכנסת. צילום: מרק ישראל סלם

דרעי עבד קשה, כשר הכלכלה, על חוק המאלץ את הממשלה לעבור למוסר תשלומים סביר מול הספקים הקטנים והבינוניים (שוטף פלוס 30). עכשיו ביבי הוא שר הכלכלה והחוק מוכן. במוצ"ש ראה דרעי בלוח הזמנים של ישיבת הממשלה את אישור החוק. "ראש הממשלה ושר הכלכלה נתניהו" קיבל שם קרדיט נדיב. דרעי לא הוזכר. הרים דרעי טלפון למי שהרים (כנראה לנתניהו עצמו) וראה ברכה בעמלו. השמש זרחה ביום ראשון ובדברי הפתיחה שלו בישיבת הממשלה חלק ביבי לדרעי קרדיט נדיב על החוק. בא לציון גואל? לא ממש. כשדוברו של דרעי, ברק סרי, רצה להוציא על כך הודעה מסודרת, ביקש ממנו דרעי להימנע. אין צורך. בשביל זה יש מערך תקשורת לראש הממשלה, לא? אז זהו, שלא. כי בהודעה שיצאה מיד מיועץ התקשורת של נתניהו, שוב נפקד שמו של השר שיזם, דחף, פעל וקידם את החוק הזה. נו, טוב. בשביל שטות כזו להתרגז?

באותו יום, כשדרעי עוד זחוח מהקרדיט שקיבל מביבי בישיבת הממשלה, התקיימה ישיבה של ראשי סיעות הקואליציה אצל נתניהו. האווירה הייתה מתוחה (על רקע פינוי בתי המריבה בחברון), ודרעי נחלץ למשימת ריכוך. הוא שלף את הסלולר שלו והקריא חילופי מסרונים שהיו לו במוצאי שבת עם השר זאב אלקין. כששמע על הולדת התינוקת הטרייה במשפחת אלקין (רחל, שתזכה למצוות), שיגר דרעי לאלקין מסרון ברכה וחתם ב"אני מברך את עצמי שתזמין אותי בבוא היום לחתונתה". האב המאושר הודה בחום והוסיף "ואני מאחל לנו ששנינו נשב עד אז יחד בממשלה". דרעי, שחי מהרפליקות האלה, לא נשאר חייב: "בראשות ביבי, כמובן", כתב. אלקין השיב: "ביבי זה ברור. השאלה אם שנינו עוד נהיה שם".

אז בישיבת ראשי הסיעות הקריא דרעי את חילופי המסרונים האלה, וכולם אכן פרצו בצחוק. רק נתניהו עצמו רטן: "כל כך מהר אתם מסלקים אותי?", קונן, "החלטתם שרק עד החתונה אני נשאר כאן? 20־25 שנה? למה לקבור אותי כל כך מהר?". לזכותו של נתניהו ייאמר שלמרות שלא נולד עם חוש הומור, הצליח לסגל לעצמו הומור מסוים. או שגם אותו, כמו את הקרדיטים, גזל ממישהו. בכל מקרה, שוב כולם צחקו בפה מלא (אף על פי שהבדיחה עלינו).
הגיע יום שני. דרעי בישיבת סיעת ש"ס, נתניהו בישיבת סיעת הליכוד. הש"סניקים מתלוננים על זה שהציבור לא מכיר את הישגי המפלגה. למה לא נצא לקמפיין ציבורי ונציג את ההישגים שלנו, שואלים את דרעי, הרי גם הוזלת תעריפי המים וההנחה בתחבורה הציבורית הן פרי עמלו של דרעי, לא? בעוד דרעי מנסה להרגיע ולהסביר שזה לא מכובד ולא ממלכתי, מגיעה למכשירי הסלולר ההודעה שיוצאת באותו זמן מישיבת סיעת הליכוד, שם נתניהו לוקח קרדיט על הורדת תעריפי המים, ההנחה בתחבורה הציבורית וחוק השוטף פלוס 30.

טוב, אז עכשיו מתרגזים. וכעבור כמה דקות הטקסט הזה מגיע גם בציוץ מטעמו של ראש הממשלה. זה הכל ביבי. דרעי רותח. באותו לילה הוא עוד היה צריך להציג במליאה את חוק המסתננים החדש ולעשות עוד כמה דברים בשם הממשלה, אבל במקום זה הוא השיג קיזוז עם ח"כ מהרשימה המשותפת והלך הביתה. שביבי יציג את החוקים. רק שר פנים הוא עוד לא היה בקדנציה הזו, אז שיהיה. נתניהו שמע על הנטישה של דרעי, ניסה להרים טלפון, אבל ר' אריה הלך לישון. למחרת הם נאלצו להיפגש בסיור משותף בצפון. נתניהו התנצל. יפה מצדו. מה יקרה בפעם הבאה? אותו הדבר.

3
ככה זה בדמוקטטורות

נדלג לזאב אלקין. מהיותר מתוחכמים ונבונים בשרי הממשלה. אלקין היה פעם החצי השני של יריב לוין, צמד־חמד שהטיל חיתתו אפילו על נתניהו. בינתיים הצליח ביבי להפריד ביניהם איכשהו. קרנו של אלקין ירדה גם משום שבמעון ראש הממשלה ייחסו לו אשמה מסוימת בהשתרבבותה של איילת שקד לתפקיד שרת המשפטים (אלקין היה ממנהלי המו"מ הקואליציוני), וגם העובדה שרצה למנות את פרח לרנר למנכ"לית משרד הקליטה לא סייעה להעלאת קרנו מול השכינה השוכנת בבלפור. כך או אחרת, אלקין היה ונשאר שר דעתן, ונתניהו ממשיך להסתייע בו בכל הזדמנות.

בישיבת הממשלה האחרונה היו להם שתי היתקלויות חזיתיות. הראשונה קשורה להקמת ועדת השרים להתיישבות, שעליה הוחלט בעקבות משבר בתי המריבה בחברון. בליכוד היה חוסר נחת מהעובדה שרק שני שרים (חוץ מביבי) מהמפלגה יישבו בוועדה. מדובר בתת ייצוג, אמרו שרי הליכוד, אם כחלון מקבל שני שרים, לנו מגיעים שישה שרים לפחות. האמת, צודקים. כל סוף השבוע הופעל לחץ כבד על נתניהו ועל מזכירות הממשלה. גם אלקין היה בלוחצים. נתניהו לא אהב את זה. בישיבת הממשלה נשבר והודיע שיצרף גם את השר יריב לוין לוועדה.

התקלויות עם רה"מ. זאב אלקין. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

התקלויות עם רה"מ. זאב אלקין. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

אלקין התמרד. זה לא מספיק, אמר. הוא רצה להצטרף בעצמו. ההתיישבות היא התמחות של אלקין וזה נראה לו טבעי שראש הממשלה יצרף גם אותו. גם אז, הליכוד יהיה עדיין בתת ייצוג בוועדה. בנט לא התנגד לצירוף שרי ליכוד נוספים, לרבות אלקין. מי שהתנגד היה דווקא נתניהו. בינתיים הצטרף גם השר חיים כץ למרוץ (מירי רגב ואופיר אקוניס המליצו אף הם על כץ), ונוצרה מהומה. סבלנותו המוגבלת של נתניהו אפסה. "תסמיכו אותי לצרף בהמשך עוד שר", אמר לשרים. "צריך לפחות עוד שני שרים", הוסיף אלקין. "אני מסתפק באחד", אמר נתניהו, "ואני אחליט בהמשך מי זה יהיה". כך היה. ככה זה בדמוקטטורות.

אבל זו הייתה רק ההתחלה. באותה ישיבה אישרה הממשלה את הפשרה ההיסטורית שהושגה בכותל, שבמסגרתה הוקצתה רחבת תפילה לרפורמים ולקונסרבטיבים (ו"נשות הכותל" וכו') בכותל הדרומי. יריב לוין, חביבו הנוכחי של נתניהו, נשא נאום חוצב להבות, תקיף ונוקב, נגד הרפורמים ונגד הפשרה. אלקין ביקש אף הוא את רשות הדיבור. הוא התחיל למתוח ביקורת על העובדה שנתנו לרפורמים מקום במועצה שתנהל את רחבת התפילה החדשה. לדברי אלקין, מדובר בתקדים מסוכן, כי לאף זרם דתי אין דריסת רגל בניהול הכותל (לדבריו).

נתניהו, חסר סבלנות, דפק על השולחן וניסה לעצור אותו. "זה כבר סוכם", אמר ראש הממשלה, "סוכם מול מי?", שאל אלקין, ונתניהו פנה למזכיר הממשלה (היוצא) מנדלבליט, שהסביר ש"אין פתרון אחר", ונתניהו הוסיף ש"זה הפתרון הכי טוב שאפשר להביא, מה, אתה חושב שגם במתווה הגז אני מרוצה מהכל? הייתי רוצה יותר גם בגז, אבל זה המקסימום שאפשר להביא, צריך ללכת על זה".

כאן עבר נתניהו להרצאה קצרה על ההבדל בין המסתערים למסתתרים, הגיע הזמן להסתער, נמאס כבר להסתתר כל הזמן, ובשלב הזה קפץ הפיוז של אלקין, שאף פעם לא היה מהמסתתרים, והגיע תורו לדפוק על השולחן: "אדוני ראש הממשלה, אם הייתי רוצה להסתתר, הייתי מסתתר. הבט סביב על השולחן הזה, תראה כמה כיסאות ריקים יש כאן, לא חסרים בפורום הזה מסתתרים. אני נשארתי כי אני נוהג להגיד את עמדתי בכל סוגיה חשובה, וגם להצביע, וזו מדינה דמוקרטית ואני זכאי להביע את דעתי, זו זכותי וחובתי כחבר ממשלה בסוגיה כל כך עקרונית, ואני מתכוון לדבר ואני גם מתכוון להצביע נגד".

אלקין דיבר. נתניהו נעץ בו מבט נוזף. אחר כך אלקין הצביע "נגד". לוין, שנאומו היה נוקב בהרבה נגד הרפורמים מאשר דבריו של אלקין, הצביע "בעד". כך או אחרת, הפשרה אושרה, ויצאה לדרך. ראוי לשבח את הממשלה על ההחלטה החשובה הזו, שמחזירה בפעם הראשונה את רוב יהודי העולם (רפורמים וקונסרבטיבים) לחיק היהדות הממסדית בישראל.

4
מופעי ההשפלה

הלך הרוח הזה של נתניהו מאפיין אותו בשנתיים האחרונות. הוא איבד סבלנות, הפך נרגן יותר, לא לגמרי סופר את אלה שלא מכירים בגדולתו ולא משלימים עם ייעודם ההיסטורי (לשרת אותו). בזירה הפנימית, זה עוד נסבל. בזירה החיצונית, זה יכול לגרום נזק. על הרס היחסים עם ארה"ב נכתב כאן כבר מספיק (אם כי הנזק רב כל כך, שאולי זה לא מספיק). השבוע ניתן היה להבחין בשתי דוגמאות נוספות לעובדה שגם בתחום המדיני לפעמים הכל אישי. ככל שהביטחון העצמי של נתניהו במשיחיותו גובר, כך הזלזול שלו בכל מה שאינו הוא גדל, ולפעמים אנחנו משלמים את החשבון.

שתי דוגמאות קטנות: שר החוץ הצרפתי לורן פביוס עומד לפרוש בשבועות הקרובים. רבים שואלים את עצמם לפשר האובססיה של פביוס לא ללכת בלי להשאיר אחריו את פצצת הזמן האנטי־ישראלית המתקתקת של "יוזמה צרפתית" מדינית זו או אחרת. על פי כמה גורמים שהיו בעומק העניינים, פביוס הושפל על ידי נתניהו במהלך מבצע צוק איתן ומאז מחפש את רעתו.

הושפל ע"י נתניהו? לורן פביוס. צילום: רויטרס

הושפל ע"י נתניהו? לורן פביוס. צילום: רויטרס

כזכור, הוא הגיע ארצה במהלך המבצע והתקבל בסבר פנים יפות. הוא ביקש פגישה דיסקרטית בארבע עיניים עם ראש הממשלה, והפגישה אושרה (בצדק). ואז הגיע לקריה בתל אביב, שם אמורה הייתה הפגישה להתקיים. זה התחיל באיחור אופייני של מעל 35 דקות. הטורים של פביוס החלו לעלות. לך תסביר לו שאם נתניהו מתייצב לפגישה בפחות משעה איחור, זה אומר שהוא הקדים. כשנכנס סוף־סוף לחדר, היו שם נתניהו, היועץ לביטחון לאומי יוסי כהן, עורך הדין והקונסיליירי הפרטי (שהוא גם שר חוץ בפועל) עו"ד יצחק מולכו, והמזכיר הצבאי אלוף אייל זמיר. טוב, ארבע עיניים זה לא היה. אבל השיא עוד לפנינו. אחרי דקות ספורות נתניהו קם, התנצל, הודיע שיש לו מלחמה לנהל והשאיר את הצרפתי עם הפמליה. בשירות החוץ יש כאלה שנשבעים שמאותו יום הפך פביוס לנושא הדגל של העניין הפלסטיני.

נעבור למזכ"ל האו"ם, באן קי־מון. גם הוא היה כאן, לא מזמן. מהפגישה שלו עם ביבי, הוא יצא מזועזע כפי שלא הזדעזע זמן רב. גורם שנכח בפגישה סיפר שהקוריאני העדין אמר אחריה שמעולם לא התייחסו אליו ככה. נתניהו, על פי הדיווחים, התנפל עליו, שטף אותו, הטיף לו מוסר, נשא באוזניו הרצאות נוקבות, השתלח בו ולא נתן לו לפתוח את הפה. גורמים בפמלייתו, שלא ידועים בעוינותם לישראל, טענו אז בפני מי שטענו שבאן מעולם לא עבר חוויה כזו במהלך שתי הקדנציות שלו כמזכ"ל האו"ם. יש כאלה שסבורים שמאז חידד את הבנתו לצרכים הפלסטיניים. כשאמר, בפתח ישיבת מועצת הביטחון של האו"ם, שהוא מבין את הטרור הפלסטיני, אף אחד לא הרים גבה. הוא חטף מקלחת צוננים מירושלים, כולל השתלחות אישית של ביבי, ולמחרת כתב את הדברים גם במאמר ב"ניו יורק טיימס". גם המזכ"ל עומד בסוף הקדנציה. גם כאן, יכול להיות שזו נקמה מתוקה.

לא, אני לא חושב שבגלל ההתנהגות הזו של נתניהו יש לנו בעיית לגיטימציה בעולם. אני כן חושב שבניהול אחר, התנהגות אחרת, ואולי גם מדיניות קצת אחרת, אפשר היה למתן ולשכך חלק מספיחיה של התופעה הזו. הבעיה עם ביבי, שמופעי ההשפלה והזובור שהעביר את נשיא ארה"ב ברק אובמה היו כל כך מוצלחים מבחינתו (עובדה: עם ישראל גמל לו בניצחון סוחף בבחירות), שהוא מנסה לשחזר את ההצלחה בכל שאר החזיתות. שיהיה לכולנו בהצלחה.

5
בין ביבי לדובון

ימים קשים עוברים גם על יצחק (בוז'י) הרצוג. הוא חטף התנפלות לא פשוטה אחרי שאמר מה שאמר בצרפת על התהליך המדיני, שזה סוג של סערה בכוס מים, אבל הזובור שעבר עליו אחר כך היה מפרך. שלי יחימוביץ' עשתה ממנו קציצות

(טעימות. היא יודעת לבשל), "ארץ נהדרת" הציגו אותו בפיג'מה, ותמונה שבה הוא מתראיין בביתו כשבפינה ניצב לו דובון חמוד הפכה ויראלית באינטרנט והגבירה עוד יותר את תדמית החנון, ילד הכאפות השכונתי, הנעבעך שמקרטע על המגרש של הגדולים בלי שהוא מצליח לגעת בכדור.

בימים אלה קל להתרשע על הרצוג, זו חוכמה קטנה ולמרות כל זה, כדאי לא לזלזל בו. השבוע הצטרף לעבודה אבי ניסנקורן

, מזכ"ל ההסתדרות, בעל ברית של הרצוג. אם הם יאחדו שורות, הם יוכלו להעביר את דחיית הפריימריז בשנה או שנתיים, על אפה ועל חמתה של יחימוביץ'. לניסנקורן, שגם הוא גורם שכדאי להתחשב בו, אינטרס מובנה שהפריימריז יהיו אחרי הבחירות להסתדרות (כי אז כל המתמודדים הפוטנציאליים יצטרכו לעבוד עבורו).
הרצוג עדיין איתנו, חי ובועט. אין לו בעיה עם מה שאמר בצרפת. להפך. הוא שמח שהוא מצליח להזיז את המחנה הציוני למרכז. הבעיה האמיתית שלו, לדעתי, היא הניסיון להיות מה שהוא לא. על פי גורמים פוליטיים מעודכנים, החל הרצוג לעבוד עם האסטרטג מוטי מורל (הרצוג עצמו מכחיש: רק ישב איתו כמה פעמים וקיבל כמה עצות). מורל ידוע כבריון השכונתי. מי שלוקח את מורל, מוריד כפפות. העניין הוא, שאם הרצוג ינסה לפשוט את הפיג'מה ולעטות גלימת עבדאי שכונתי או סופרמן, זה ייראה עוד יותר מגוחך מהפיג'מה. בוז'י לא יהיה ביבי, כמה שלא ינסה, אז לא חבל על הניסיון? קריאתו להפציץ מיד את המנהרות (איפה? איך?), אף על פי שצה"ל לא באמת יודע איפה התוואי שלהן, נתפסה כפתטית.

הרצוג מבועת מהמספרים הממריאים של יאיר לפיד, ובצדק. לפיד מתיישר כל הזמן למרכז, נגיעה מביבי, אז הרצוג חותך ימינה ומאגף את שניהם. מישהו יקנה ממנו את הסחורה הזו? ספק גדול. בקטטה הזו בינו לבין לפיד על מי יהיה יותר ביבי מביבי, המרוויח העיקרי הוא ביבי. כדאי ששניהם יבינו, כמה שיותר מהר, שהדרך היחידה להחליף את נתניהו היא לא להתחפש לנתניהו, אלא לוותר על האגו ולהבין שרק איחוד כללי במרכז־שמאל יביא את הישועה. כשהם ממשיכים להתקוטט, נתניהו יכול להיות רגוע. ובאשר להרצוג, נדמה לי שתדמית המנהיג הרגוע, השפוי, הלא מתלהם והיצירתי ראויה לו יותר מהדמות שהוא מנסה ללבוש עכשיו.

6
מסקנות מהליכודיאדה

פכים קטנים מהליכודיאדה: אירוע מעניין, שהתחיל כגימיק ונגמר בהצלחה לא מבוטלת. בתקשורת הראו את הבוז שצעקו כמה פעילים למשה (בוגי) יעלון, כשבמציאות הוא התקבל בחום רב והפגין, אולי לראשונה בקריירה שלו, הופעה של מנהיג, כולל כניסה לצלילי הג'ינגל ההוא של הליכוד, עם 800 אנשים מריעים בעמידה, ובוגי נבוך אחד שמתחיל להתרגל לסיטואציה.

בפריימריז דמה שנערכו בליכודיאדה, הושגו תוצאות מדהימות. השתתפו מאות מצביעים, חלקם הגדול חברי מרכז, והזוכה במקום הראשון הייתה גילה גמליאל. העשירייה הראשונה הייתה סולידית, שפויה יחסית, וכמעט נטולת גימיקים וצווחנים (גמליאל, ארדן, אקוניס, יעלון, אדלשטיין, רגב, דיכטר, לוין, הנגבי, ישראל כץ). אמיר אוחנה, הח"כ הגאה, נבחר במקום ה־15. אורן חזן, אף שהסתובב באירוע כנשיא הכבוד (המפוקפק) של הליכוד העולמי, סיים רק במקום ה־20.

ועוד משהו: על השאלה אם הם רוצים את גבי אשכנזי בליכוד, ענו 45% מהליכודניקים ב"כן" מהדהד (לעומת 44% שהתנגדו). מה שמוכיח שוב, כמה צדק נתניהו בקמפיין החיסול הממוקד באשכנזי בשנים האחרונות.

7
ימי וינשטיין

השבוע נפרדנו, בשעה טובה, מהיועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין. בישיבת הממשלה האחרונה אמר נתניהו לוינשטיין ש"אנחנו משחררים אותך, לעת עתה". מה הוא עוד מתכנן לעשות איתו? רק שניהם יודעים.

בחמש וחצי השנים הראשונות לכהונתו התחמק וינשטיין מהחלטות, מסמס את הזמן והתעכב והתמהמה עד בוש בכל דבר ועניין. בחצי השנה האחרונה פקדה אותו תזזית והוא ניסה לסגור הכל, בבת אחת. כל זה לא יטשטש את העובדה שבתיק "ביביטורס" טען כי "עדת המפתח שינתה את גרסתה" בעוד היא לא שינתה שום דבר. אותה עדה, אודליה כרמון, נחקרה על ידי תנ"צ אפרים ברכה ז"ל חקירה שטחית, מגמתית, שלא ביקשה להגיע לחקר האמת אלא לסמן "וי" ולסגור את התיק. ואחרי שבזבז שנתיים בגרירת רגליים, התירוץ השני של וינשטיין בסגירת התיק היה "הזמן שחלף".

גם בפרשת הרפז לא יוכל וינשטיין להתהדר בבואו למשפט ההיסטוריה. הוא כילה את משאבי המערכת ואת חייהם של אנשים טובים רק משום שהופעל עליו לחץ לחדש את החקירה הפלילית ורוח המפקד מבלפור עודדה אותו להמשיך את סאת הסבל של האיום הפוליטי ששמו גבי אשכנזי. אבל השיא, לטעמי, הייתה אחת ההחלטות האחרונות שלו, שבה גיבה את ההתנהגות השערורייתית של פרקליט המדינה שי ניצן וועד הפרקליטים, בהשתוללותם הלא מרוסנת מול נציבת הביקורת על הפרקליטות, השופטת הילה גרסטל.

בחוות דעתו מקבל וינשטיין את כל קביעותיו הפסקניות של ניצן. באותה החלטה הוא גם מנסה לשכתב את ההיסטוריה. פרופ' מרדכי קרמניצר כתב בעניין הזה מאמר מאיר עיניים ב"הארץ" השבוע. החלטת היועץ בעניין פרשת המכון הפתולוגי לא תצליח לטשטש את העוולה שנעשתה כאן על ידי הפרקליטות לד"ר מאיה פורמן, רופאה מקצועית והגונה, שהעזה לכתוב חוות דעת מקצועית ומדויקת, בניגוד לרצון הפרקליטות. כן, הם ניסו לשנות את התצהיר של ד"ר חן קוגל, כדי להגן על עצמם. כל מה שהנציבה גרסטל העזה לכתוב הוא ש"נפל פגם בהתנהלות הפרקליטה". על זה הם הקימו שערוריית ענק, כאילו הסגירו אותם לדאע"ש.

מדובר בגוף שלא מסוגל לקבל ביקורת, שלא מסוגל להבין ביקורת, שהורס במו ידיו את אמון הציבור במערכת ושלא מוכל להיות כפוף לאף אחד. אני מתפלל ששרת המשפטים, שיודעת את האמת, לא תתקרנף ולא תפחד משביתה. אני מתפלל שהיועץ המשפטי לממשלה הנכנס, שיודע מצוין את האמת ואף חווה אותה על בשרו, יאמר את דברו. אסור לפצל את גוף הביקורת על הפרקליטות, אסור להיכנע ללחץ שמפעילים הפרקליטים, הגיע הזמן לחבר אותם למציאות החיים עצמם, שבה אף אחד לא מעל החוק וכולם נתונים לביקורת.

פצצות מתקתקות: רה"מ מבין את נפיצות המצב אך ממשיך לנסות להחזיק במקל בשני קצותיו

למרות המצור הבינלאומי המתהדק, נתניהו מתקוטט עם אריה דרעי ועם זאב אלקין ונאלץ להתמודד עם הנקמות שמגישים לו לורן פביוס ובאן קי־מון