שרת התרבות מירי רגב היא פוליטיקאית מתוחכמת, שמצליחה ללכוד בקלות רבה מדי את אמני ישראל במלכודות הדבש שהיא פורשת לרגליהם בדרכה לצמרת, והם נופלים אליהן כפתאים.
הסערה בכוס מים הנוכחית מתייחסת למה שנקרא בשפת התקשורת "נאמנות בתרבות". השרה רגב היא אומנם אלופה ביצירת ססמאות קליטות, אבל חוק כזה לא היה ולא נברא. הוא קיים רק בעיני רוחם של חלק גדול מאמני ישראל, שרואים בו איום מוחשי שמקומם ומעורר את התנגדותם.
בשעתו עורר החוק מחלוקת ציבורית רחבה. אני סברתי שהוא נכון ככלל, אם כי יש מקום לשפר חלק מהוראותיו. כמשלם מסים במדינת ישראל, שבאמצעותם מתוקצבים גם מוסדות התרבות, אינני רוצה שכספי יממן, למשל, תיאטרון ששולל את קיומה של ישראל או את יסודותיה הדמוקרטיים.
מדובר במהלך חסר סיכוי מבחינת רגב, אך מבריק מבחינת יכולתו לעורר מהומה שתשרת את מטרותיה וצרכיה של שרת התרבות. אילו אמני ישראל היו מבקשים את עצתי, הייתי משיב להם: תתמכו במהלך כי ממילא אין לו סיכוי. גם אם יצלח, ממילא הוא נתון לביקורתו של היועץ המשפטי לממשלה ושל בית המשפט. למה לכם לשחק לידיה של שרת התרבות הלשה אתכם כפלסטלינה?
למותר לציין שהמהלך הנועז נעשה דווקא בממשלה שנתונה להשפעה חרדית יותר מכל ממשלה אחרת. ההסדר הזה מקובל אף על בית המשפט העליון. השרים החרדים והחרד"לים - שאומנם לא תמכו בהחלטה אך גם לא הציבו אולטימטום לפירוק הממשלה אם תעבור, והיה בכוחם הפוליטי למנוע את ההחלטה - הבינו שגם אם הממשלה לא תקבל את ההחלטה כי אז בג"ץ יכריע, ומוטב להם להשאיר את הנושא בידיה של הממשלה. על כך יש לברך אותם.
על פי הפרסומים, הרוח החיה בהחלטת הממשלה היה היועמ"ש החדש ד"ר אביחי מנדלבליט, שכמזכיר הממשלה עמד בראש הוועדה שמונתה לעניין זה ושאת המלצותיה קיבלה השבוע הממשלה. זה בהחלט מצביע על דרכו הברוכה של היועמ"ש החדש, שמתחיל ברגל ימין. יש רק לקוות שבכך לא תיעצר התנופה, והמונופול האורתודוקסי יכורסם גם בתחומים אחרים, למשל בתחום הכשרות, הגיור ובתחום שמירת השבת.
התרעות פיקוד העורף