היכונו לשיאו של עידן ה'דפוקים'. אחרי שנים בהן קבוצות מצומצמות נתנו את הטון בישראל, מדוכאים והנרמסים זוכים סוף סוף לנתח ראוי מהעוגה, ונדמה לי שאני די אוהב את מה שקורה. דוגמה מצוינת לשינויים האלו אפשר לקבל ממהלכי השרה מירי רגב. רגב צמחה בתוך מורשת שהוצגה שנים כשולית ונשכחת, עד שאפילו, כך סיפרה בראיונות, התביישה, בסממנים שנגעו למוצאה.

כעת היא משיבה אש. אני לא תמיד מת על הסגנון שלה אבל התוכן בכלל לא רע.

השבוע הכריזה על הקמת תחנת רדיו שתשמיע אך ורק מוזיקה ישראלית נוסטלגית. רעיון נהדר. בארה"ב גופים שמנגנים צלילים ישנים ואהובים - פורחים. אם כוחות השוק אצלנו לא נענים לצורך, זה מבורך שמשרד התרבות ייסד מנגנון כזה.

דקלון, רמי דנוך, אריק סיני, אבי טולדנו, חיים משה, דפנה ארמוני, אביבה אבידן, גבי שושן ז"ל, מירי אלוני, רבקה זוהר, אריק לביא ז"ל, ג'ו עמר ז"ל ועוד המוני זמרים שנדחקו, נשכחו ולעתים בוזו, יקבלו סוף סוף את הכבוד המגיע להם. במקביל יוכלו גם הדור הצעיר להיחשף ליצירות מופלאות מהעבר הלא כל כך רחוק שלנו. היוזמה של רגב היא רק חלק ממהפכת הדפוקים. לא יודע למה, אולי בגלל מבנה אישיות או שייתכן שזו פשוט המציאות, אני חש שותפות גורל.

על הנייר הנתונים האישיים שלי מצביעים על שיוך אליטיסטי: הורי אקדמאים וגדלתי בהרצליה פיתוח, מעוז של עושר וקשרים. אבל מבין ילדי השכונה, הייתי בין היחידים שהוריו גרושים. גדלתי תחת כנפיה של אם חד הורית שעבדה בלי הפסקה בעולם כוחני וגברי כדי להביא משכורת. אצלנו לא היו רהיטי יוקרה, פינוקי אלפיון עליון ואפילו לא אוכל מבושל. הבית שלנו, שנקנה הודות לירושה עתיקה, היה די מיושן ומתפרק.

מתוך תקווה שההתיישנות תציליני, אני מתוודה עכשיו שכדי להתמודד עם חברי במרדף המטורף אחר מותגים, אפילו גנבתי בגדים. ולא רק בגדים. האמת היא שגנבתי נון סטופ: אופניים, פוסטרים ומה שלא תרצו. בסוף נתפסתי. זה היה לא נעים בכלל. למזלי, באותה העת אבי יצא לחפש פרנסה בחו"ל ואמי שהתה בלבנון לצורך סיקור המלחמה. בהיעדרם פיקחה עלי סבתי ניצולת השואה, ממש לא התרגשה מהעובדה שהנכד הרים פה ושם משהו.

כשהגיע זמן הגיוס לא התקבלתי לגלי צה"ל. גם לא לבמחנה, או לדובר צה"ל. אמרו שאני לא מתאים. שאין כישרון. גם בספורט לא הייתי במחנה הנכון. שנים אהדתי את בית"ר ירושלים. סבי הירושלמי היה עורך הדין של איגוד לשכת המסחר בבירה, והוא הצית בי את האהבה לקבוצה. חדר ילדותי עוטר בגזירי עיתונים מהם הביטו לעברי אוחנה, מלמליאן וסמי מלכה. הלכתי לעשרות משחקים. אפילו רצתי על כר הדשא עם הדגל הענק של ברמן דגלים, כשחגגו אליפות היסטורית ראשונה בבלומפילד, ולעולם לא אשכח את הדיאלוג בין המאבטח לאוהד ותיק, שעמד על זכותו לעקור את קורת השער כמזכרת. בבית הספר הרגו אותי בגלל בית"ר. הסתלבטו עלי קשות ובעקביות. לצערי, כשרמת האלימות והגזענות ביציעים הפכה לחריפה, הפסקתי ללכת למשחקים, האהדה שלי התפוגגה ונדדתי למחוזות אחרים.

גם היום, בגיל ארבעים ואחת, אני לא חלק מהברנז'ה. מעולם לא הייתי מקובל שם. למה? אין לי מושג. דעות, פרצוף, תפיסת עולם, גינונים. לך תדע. מבקרי הטלוויזיה, אם לומר זאת בלשון עדינה, לא מחניפים לי, ובסלונים של יפי הנפש מעקמים את הפרצוף כשאני עובר. השלמתי עם זה כבר מזמן. לא בשמחה, אבל זו המציאות. לכן, אני מרגיש לא רע בכלל כשסוף סוף הגלגל הסתובב, ויומם של הדפוקים הפציע.

זרוק ודפוק בהרצליה פיתוח

חיים אתגר אוהב חלק מהמהלכים של השרה מירי רגב ומתוודה על כמה אירועים מביכים מילדותו הרחוקה