בעוד אנחנו מחפשים את פתרון שתי המדינות, שוכחים שכבר יש שתי מדינות יהודיות - מדינת השמאל ומדינת הימין. הן חיות זו בצד זו בדו־קיום, יש ביניהן ידידות רבה ואפילו ברית הגנה, אבל הן גם נפרדות במובנים רבים.
פתרון שתי המדינות הזה עובד לא רע, אפילו מצוין, כי למעשה ככה היה תמיד בעולם היהודי. כך זה היה במיוחד מאז תחילת הציונות. צריך לזכור שהציונות שהרצל חזה בלי התראה מראש הפתיעה את כל העולם היהודי, ולכן קמו מיד שני מחנות עיקריים. אחד לא ממש נחשב, פצפון, של יהודים שרוצים לחזור למולדתם, והשאר, הרוב המכריע, של יהודים שלא האמינו שדבר כזה אפשרי, הגיוני או כדאי, ונצמדו לפתרונות אחרים, משכנעים לא פחות בהגיונם. הרבה פעמים שאלתי ישראלים מובילים: מה היית בוחר, אם היית חי באותם ימים?
במשך השבוע האחרון מנקר לי בראש משפט שנון שאמר על הרצל אחד ממבקריו הארסיים, קרל קראוס, שהיה בטוח שהרצל ייכשל: “אין להעלות על הדעת שהפעם ייכנסו היהודים אל הארץ המובטחת ברגליים יבשות. ים אדום חדש, הסוציאליזם, יחסום את הדרך בפניהם".
ים סוף הרי נקרא גם הים האדום, וקראוס אתגר את קוראיו להבין זאת. קראוס היה יהודי אוסטרי צעיר, כמו הרצל, ותמך בהרצל בתחילה, אבל שלוש שנים בלבד אחרי הכרזת הרצל על תוכניותיו, קראוס כבר כתב בחריפות נגד הרעיון הציוני. הוא חשב שזה מעניק צידוק לאנטישמיות, והתקומם נגד המחשבה שיש סולידריות יהודית. למרבה התענוג, הוא היה בעל יכולות לשוניות מופלאות. לא היה חסר לו מה לתקוף בווינה היהודית. למשל, את הפסיכואנליזה שהציג לעולם פרויד הוא הגדיר כ"מחלת הרוח שאותה היא מתיימרת לרפא". על הציונות כתב שפשוט וקל יותר להפוך את אירופה לתרבותית ואוהבת יהודים, ואפילו להביא חירות לאנושות כולה, לפני שתתחיל יציאת היהודים נוסח הרצל.
הכתיבה של קראוס, דמות ספרותית משפיעה, היא עוד דוגמה לכך שאין קשר בין כישרון של מישהו לבין היותו צודק. זה מעלה את הבעיה שבפניה עומד כל אחד מאיתנו: מה עושים כאשר האנשים הנכונים והמוכשרים אומרים את הדברים הלא נכונים, ואילו דווקא האנשים העילגים אומרים את הדברים הנכונים?
עברו בראשי כמה הרהורים פרועים סביב המשפט של קראוס בדבר חציית הים שיחסום הפעם סופית את בני ישראל. קראוס טען שעם ישראל לא יעבור אותו, כי הסוציאליזם יכבוש את לב העם ויפתור את בעיותיו, ולכן שיבת ישראל לארצו חסרת סיכוי. עד היום לפלא איך אכן הצלחנו לחצות את אותו ים סוציאליסטי אדום, שקל היה לטבוע בו.
לא פעם שאלתי מנהיגים בשומר הצעיר: איך הצלחתם לשלב בין הסוציאליזם העולמי לבין הציונות? אבל עובדה שעברנו ועובדה שהגענו. חלק באהדה, שנשארה, לאותו ים אדום, שיש בו דברים טובים רבים, וחלק בהתמסרות בלעדית לדגל אחד ולרעיון אחד: הציונות. בכל מקרה, מעמדנו כיום טוב משהיה בימי הרצל.
במשך 40 השנים האחרונות השלטון בישראל עבר בין שני המחנות האלה פעם אחר פעם. כל מחנה האשים את המחנה האחר באי הצלחה בשעה שהוא לא היה בשלטון, לפי השיטה הפשוטה: כשהמחנה שלי לא בשלטון, חצי הכוס הריקה למעלה ורק אותה רואים, וכאשר המחנה שלי בשלטון מביטים קצת נמוך יותר, ורואים רק את חצי הכוס המלאה.