הדם של הרוגי התאונה המחרידה אתמול בכביש מספר 1 מרוח על ידם של שרי ממשלת ישראל. שר התחבורה, שניכס לעצמו את הכינוי "בולדוזר", הוא בסך הכל קבלן משנה של חברה קדישא. מעליו אחראי ראש הממשלה, שמקיף את המדינה בגדרות בהשקעה עצומה, אבל מתעניין קצת פחות במחול המוות שמשתולל בתוכה פנימה. כל שאר השרים מתחלקים באחריות המיניסטריאלית המשותפת. במשפט הווירטואלי של ההיסטוריה, איש מהם לא יוכל לטעון להגנת תום הלב. הם הפקירו את אזרחי ישראל לגורלם ובגלל המחדל האדיר שלהם נהרגו כאן עשרות רבות של אנשים לשווא.
הנה ההוכחות לכתב האישום החריף הזה: בין השנים 2002 ל־2012 נלחמה הממשלה בתאונות הדרכים בצורה שיטתית ומאורגנת והקצתה לנושא מחשבה ואמצעים. התוצאה: ירידה של 47% במספר ההרוגים. 548 הרוגים ב־2002 לעומת 290 הרוגים ב־2012. אבל אז החליט משהו שאפשר להפסיק. מדובר בסך הכל בחיי אדם. מה זה, לעומת הנצח.
הנה המספרים החדשים: בשנת 2009 היו על כבישי ישראל 309 ניידות של משטרת התנועה. עכשיו יש 113. כמעט שליש ממה שהיה. באותה שנה היו 615 שוטרי תנועה. עכשיו יש 379. תקציב משטרת התנועה היה 105 מיליון שקל. עכשיו הוא 32 מיליון שקל. פירוש הדבר שיש בערך ניידת תנועה אחת על כל מאה קילומטר כביש. ניידת אחת על כביש תל אביב־חיפה, ניידת אחת על כביש תל אביב־באר שבע, וחצי ניידת על על כביש מספר 1, תל אביב־ירושלים. כן, זה מה שהחיים שלנו שווים בעיני המדינה.
תשתיות התחבורה שלנו מפגרות אחרי העולם הנאור בשנות דור. בכל העולם יורד מספר ההרוגים והפצועים בתאונות דרכים ירידה תלולה. למה? כי מטפלים בזה בצורה שיטתית, סדורה ומדעית. זה פשוט, זה לא מסובך. צריך תוכנית לאומית למלחמה בתאונות דרכים, צריך יעדים ולוח זמנים, צריך אמצעים ותקציב. אין מצב שזה לא יפעל. מאיפה אני יודע? כי זה פועל בכל העולם כמו שעון שוויצרי וזה פעל גם כאן, בשנים שזה היה מסודר ומתוקצב. אבל אז החליט מישהו שהחיים שלנו הפקר. כשגל טרור הורג 15 אזרחים, המדינה מתהפכת. כשיש סערת שלגים, מקימים מטה חירום. כשיש שריפה, ראש הממשלה מזמן לכאן את כל מטוסי העולם, כולל סופרטאנקר (שמגיע אחרי שהאש כבר כבתה). אבל כשנהרגים כאן מאות אנשים (ונפצעים אלפים) מדי שנה, שום דבר לא קורה. ישראל כץ ממשיך לגזור סרטים וירטואליים ולהציע לאם שכולה שהקריבה שניים מבניה לטובת כביש דמים לא מטופל בפתח תקווה "להתמקד באבלה". ההצעה הזו תקפה גם לגבינו. בואו נתמקד באבלנו.
תארו לעצמכם שהיו שוליים רחבים על כל כבישי ישראל. התקן בישראל קובע שוליים של שלושה מטרים לפחות. איפה יש שוליים כאלה? כמעט בשום מקום. קחו את כביש 6 לדוגמה. פרויקט שמסמל את כל הריקבון שפושה במערכת התחבורה שלנו. פעם צריך לחקור את כל מה שהתרחש סביב הקמתו של הכביש הזה, מי הרוויח, כמה הרוויחו ואיך הרוויחו. בינתיים, שוליים אין שם. שוליים זה דבר יקר ואנחנו רוצים להרוויח כסף, הרבה כסף, כמה שיותר מהר, לא? אז בלי שוליים. הם סיפרו סיפור שלפיו שוליים מפתים נהגים לעצור, וחסכו את זה מאיתנו. אז עכשיו, כשמשאית נתקעת, היא פשוט נתקעת באמצע הכביש. הדבר היחיד שמשוכלל בכביש 6 היא משאבת המזומנים העצומה שהותקנה בו, למציצת המזומנים שלנו.
בשבועות האחרונים היו לא מעט דיווחים על העלייה האדירה ברווחי המדינה מתעשיית הרכב כולה: מחיר הנפט ירד אל מתחת לאדמה, אבל הצרכן הישראלי בקושי מרגיש את זה. המסים המוטלים על כלי רכב עצומים. עשרות מיליארדים נכנסים לקופה הציבורית דרך המכוניות שלנו, אבל את המינימום שצריך להשקיע כדי לשמור על חיינו, לא משקיעים.
תארו לעצמכם שעל כביש מספר 1 היו אתמול חמש ניידות תנועה. תארו לעצמכם שהיו עליו יותר מצלמות. יכול להיות שהאסון היה נמנע? יכול להיות ששתי דקות אחרי שהמשאית נתקעה בצורה מסוכנת על האין שוליים, הייתה מתייצבת שם ניידת עם אור כחול מהבהב ומונעת את האסון? ברור שיכול להיות. כנ"ל לגבי התאונה ב־13 במאי 2010, כשמשאית נתקעה על השוליים בכביש עכו־כרמיאל ואוטובוס 361 שחלף במקום התנגש בה (חמישה הרוגים). כך גם ב־4 באוגוסט 2013, כשמשאית נתקעה בכביש 6 על השוליים, ואוטובוס התנגש בה (ארבעה הרוגים). ועוד לא דיברנו על המשאית שהובילה סוג של מחרשה, בניגוד לתקנות, וחרשה אוטובוס של נשים מהיישוב חורה (שמונה הרוגות).
ישראל במקום הכמעט אחרון בכל הקשור למספר ההרוגים בתאונות דרכים. בשנה שעברה איבדנו 355 בני אדם בתאונות. חשבתם פעם על המספר הזה? כמה מלחמות נכנסות בתוכו? כמה גלי טרור? כמה שריפות? ועוד לא דיברנו על אלפי הפצועים, בהם מאות פצועים קשה שחייהם נהרסו עד היסוד, שעולה מיליונים לטפל בהם. איך זה יכול להיות שהעסק הזה פשוט עובר לנו ליד האוזן כאילו כלום?
המועצה הלאומית לבטיחות בדרכים נרקבת. היו"ר, ד"ר יעקב שיינין, שהבין שהממשלה מייבשת את המועצה ואת התקציב שלה, פרש לפני כמעט שנה. מאז עוד לא החליפו אותו. בדירקטוריון אין קוורום שמאפשר קבלת החלטות. המאבק בתאונות הדרכים לא מעניין אף אחד. אין בעל בית, אין מחשבה, אין אמצעים ואין קשב. האזרחים מתים, והשיירה פשוט עוברת ודורסת את גופותיהם. העיקר ששר התחבורה הוא "בולדוזר", ראש הממשלה הוא "שומר ביטחון ישראל" ועם ישראל חי (חוץ מאלה שנהרגו בתאונות).