זה לא איזה כבוד גדול, אבל זו האמת: אני האדם הגרוע ביותר בנטרול שיחות טלמרקטינג. איכשהו אני תמיד מסתבך עם המוקדנים. זה לא שאני מאמין לדברים שלהם על כך שמדובר ב"הזדמנות חלומית חד־פעמית", אלא שאני מרגיש שבצד השני יש אדם שסובל. אני תמיד מדמיין את המוקדן אזוק שאוזניית טלפון מוצמדת לאוזנו. לידו מכשיר טלפון שמצלצל כל הזמן לעוד ועוד אנשים. ולא נעים לי לטרוק למישהו כזה את הטלפון בפנים.
אשתי היא ההפך ממני. אם איש הטלמרקטינג שעשה את הטעות והתקשר אליה איננו חזק נפשית, אחרי השיחה הוא יקרוס אל תוך עצמו כמו חור שחור. בדיוק חמש שניות אחרי שהיא שומעת קול שמתחיל לספר לה על “קרקע נהדרת להפשרה בכרכור", או על “דרך מצוינת ובטוחה להכפיל את כספך", היא נכנסת למצב התקפי ומוציאה לפועל חיסול טלפוני ממוקד.
אני לא כזה. אני מסתבך. תמיד צולל לעומק השיחות בלי שיש לי מושג איך הגעתי לזה. בפעם האחרונה זה היה ממש לפני כמה ימים. התקשרה אלי בחורה מתוקה - היא באמת נשמעה מתוקה ואבודה באיזשהו אופן שאפילו גורם לך לרצות להציל אותה - מבית השקעות כלשהו והתחילה לדבר איתי על סכום כסף שאני שומר בצד בפק"מ כחיסכון.
“ויש לך תוכנית מה לעשות עם הכסף?".
טוב, בואי נירגע, לא מדובר באיזה סכום שאפשר לעשות איתו משהו מהותי".
“בכל זאת, זה לא משנה איזה סכום, כל אחד חייב שתהיה לו תוכנית".
“באמת? כל אחד?".
“ברור. איפה אתה חי?".
“כאן, נראה לי שכאן".
“אז אתה חייב תוכנית".
“חייב?".
“ברור, מותק".
כמובן שהשיחה הסתיימה בטון אופטימי כשהיא חילצה ממני הצהרה על כך ש"אני אשקול את העניין". אבל האמת היא שאני לא חבר בכנסיית הבורסה ולא סוגד לאלוהי הדאו ג'ונס. אני לא באמת הולך לשקול את העניין. מה גם שהסכום שנמצא אצלי בחיסכון הוא מגוחך.
***
משום מה יש לי מנהג מוזר - אני נוהג ללכת הלוך וחזור בזמן שאני מדבר בטלפון. ואם אין לי מושג איך נקלעתי לשיחה, לעתים הלחץ הנפשי שמופעל עלי, בשילוב המאמץ הגופני של ההליכה, גורמים לי להזיע. לכן לאחר השיחה עם אשת הטלמרקטינג מבית ההשקעות החלטתי להתקלח.
נכנסתי למקלחת והפעלתי את זרם המים. חשבתי לעצמי שזה לא רק עניין כספי, בעצם בכל מובן ובכל עניין אין לי ממש תוכנית. זו האמת. אין לי ממש מושג לאן החיים שלי הולכים. אולי ביומיום יש לי תחושה שאני בשליטה, אבל אם אני מסתכל על הדברים באופן כללי, אם אני מביט לרוחב של חיי, מתגלה שאני בעצם לא מנווט שום דבר, אלא פשוט נסחף אחרי הזרם הכללי. יש מעט מאוד דברים בחיי שנובעים מתוך החלטה עקרונית. כל השאר זה סחף.
והסחף עצמו מורכב בעיקר מזרמים תת־קרקעיים שמגיעים מכל מיני מקומות ומכל מיני אנשים. מדהים כמה דברים אני עושה רק כי מנדנדים לי. אם יציקו לי מספיק, זה יכול אפילו להידרדר למצב שאלך לשעשועון בערוץ 2 שבו אתה נמצא במעלית שעולה ויורדת והמטרה היא לנצח את הגרביטציה ואת איתי שגב וטלי מורנו (סיפור אמיתי).
אני אדם חלש אופי. אני לא יכול לברוח מהדיאגנוזה הזו. מצד שני, החלופה, להיות עם אופי חזק, תמיד מגיעה ביחד עם חרא של אישיות. כל האנשים עם האופי החזק שפגשתי בחיי היו חארות די גדולים. אתה חייב להיות חרא די רציני בשביל להיות עקשן אמיתי.
***
כשיצאתי מהמקלחת והתחלתי להתנגב, חשבתי שבעצם התוכנית היחידה שלי כרגע בחיים היא להפסיק להשתמש באימוג'י. ככל שאני משתמש בו יותר, כך אני מאבד את אוצר המילים שלי ולאט־לאט נותר ממני אדם מצומצם מאוד מבחינה לשונית. לאחרונה יש ימים שלמים שאני לא מוצא מה להגיד בהם וברור לי שזה בגלל האימוג'י. התוכנית שלי היא להיגמל בצורה הדרגתית מהשימוש באימוג'י ולהחזיר לעצמי את זכות ההתבטאות במילים.
***
אחרי שהתנגבתי, התלבשתי ויצאתי עם הכלב לטיול. במהלך הטיול בדקתי מה שלום העולם דרך הנייד. באחד מאתרי החדשות ראיתי דיווח על כך שביבי הצהיר שאם הסכם הסיוע האמריקאי הביטחוני לא יהיה מספיק טוב בעיניו, הוא יוותר עליו ויחכה לנשיא הבא. אפילו זה סוג של תוכנית. נכון שיחסית רופפת, כי היא כוללת כמה נעלמים משמעותיים, למשל מי יהיה נשיא ארצות הברית הבא, אבל גם זו תוכנית.
***
כשחזרתי הביתה מהטיול קיבלתי הודעת טקסט מאשתי. “חשבת על זה?", היא שאלה בהודעה.
“על מה?", השבתי לה בהודעה חזרה.
“על האיי רומבה לבית. אתה מוכן שנקנה אחד כזה?".
“אני לא יודע, לא נראה לי שזה הזמן להוציא כמה אלפים על רובוט ניקיון לבית".
“נו באמת, פאפי, אני ממש רוצה".
“אני לא יודע".
“נו, פאפי".
“טוב, נו", כתבתי והוספתי אימוג'י של סמיילי מחייך.
בתגובה קיבלתי סמיילי מחייך.