באיזו מדינה מדובר? מדינה שבה ראש הממשלה הוא גם המשנה לראש הממשלה, גם סגן ראש הממשלה, גם שר החוץ, גם שר התקשורת, גם שר הכלכלה והתעשייה וגם השר לפיתוח אזורי; שבידיו עיתון דמוי “פראבדה" שהוא שופר אישי; שביכולתו להתראיין כמה ומתי שהוא רוצה לכל אמצעי תקשורת; שלכבודו מכינים בערוץ הטלוויזיה העיקרי סרט דוקומנטרי על אביה של אשתו; שכל מינוי בכיר, בביטחון, בכלכלה ובדיפלומטיה תלוי רק בו; שעורף את ראשו הפוליטי של כל מתחרה פוטנציאלי; שנותן אור ירוק לשר החינוך שלו לאסור על לימוד ספרים העוסקים ביחסי אהבה עם בני מיעוטים; שאינו מגנה רדיפת סופרים ואמנים בגין דעותיהם; שאנשי הדת הקיצוניים הם ידידיו הטובים ביותר, וכלבתו מוגדרת בתקשורת כ"כלבה הראשונה".
זה יכול להיות בטורקיה, באיראן או בצפון קוריאה, אך זה קורה כאן אצלנו במה שהיתה פעם “הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". אנו נוטים להזהיר משחיקת הדמוקרטיה, אך אט־אט ובשיטתיות אסטרטגית מצד המנהיג, זה קרה: ישראל מהרבה בחינות היא דמוקרטיה לשעבר, מוגדרת בכל המדדים הבינלאומיים החשובים כדמוקרטיה רופפת.
הדבר בא לידי ביטוי בתהליך קבלת ההחלטות. בדמוקרטיה החלטות השלטון באות לעולם בתהליך של איזונים ובלמים; ובפשרה בין אינטרסים שונים המיוצגים בממשלה. אצלנו זו הצגה של איש אחד. ישיבת הממשלה והקבינט הם הצגה לתקשורת. מתווה הגז היה צריך להיות מוחלט על ידי ראש הממשלה, שר האוצר ושר הכלכלה. שר האוצר נוטרל, שר הכלכלה הוחלף בראש הממשלה, וזה נותר עם ליצן החצר בדמותו של שר האנרגיה ועם חבריו האוליגרכים של הכלכלה. בנושאי מלחמה ואי שלום, ראש הממשלה צריך ומקבל את הסכמות שר הביטחון ושר החוץ (ראש הממשלה), ובעיקר שר החינוך, למען הרחבה של ההתנחלויות, שהן כשלעצמן מונעות כאן דמוקרטיה, כי בגינן היהודים מהים לירדן הופכים למיעוט.
גם תוכני המדיניות של נתניהו מונעים את המשך החיים הדמוקרטיים. היחס הגזעני המפלה למיעוט הערבי, שמיובא ממדיניות הכיבוש בשטחים, יוצר את עריצות הרוב. מי שמתנגד לכך, מוגדר כאויב העם או שתול, וכנגדם אפשר להפעיל את פלוגת הסער מנוער הגבעות ואת אם תרצו.
במקביל, נתניהו כורת ברית לא קדושה עם כל הגורמים הדתיים והחרדיים בפוליטיקה ונותן דרור לשאיפותיהם לייצר כאן מעין תיאוקרטיה, המבחינה בין שומרי ההלכה לבין הגורמים הליברליים הכופרים.
ואם כל זה נראה רע, אז ראש הממשלה מתגייס למדיניות היחידה שחשובה במדינה לא דמוקרטית - התעמולה. העיתונות הבינלאומית מוגדרת עוינת או אנטישמית, ועל העיתונות המקומית משתלטים בעזרת שלדון אדלסון, רגולציה ודפי מסרים.
לא הפצצה האיראנית היא סכנה קיומית לישראל, אלא הסכנה לאובדן הדמוקרטיה המתרחשת לנגד עינינו.
הכותב הוא מייסד שותף של מרכז פרס לשלום ומייסד “יאללה מנהיגים צעירים"