בשנות ה־70 היה קל להיות ציוני. יהודה ושומרון היו כמעט ריקים מאדם, הלבבות גדושים באידיאולוגיה, ואפילו הממשלה נרתמה. עשרות יישובים הוקמו ושינו את המפה באופן בלתי הפיך. אבל מה אם נולדת מאוחר מדי? בסוף שנות ה־90 כבר אסור היה להקים התנחלויות חדשות. לעבות את הקיימות? זה לבורגנים. ואתה, צעיר נמרץ עם חלומות רומנטיים על הפרחת השממה, עם עז וילד מנוזל בגבעה סחופת רוחות, מוצא את עצמך הולך נגד הרוח.
בינתיים, בעיר הגדולה, שלום עכשיו הגישה עתירה נגד המאחזים, אבל אותך זה פחות מעניין. יש לך כבר שלושה ילדים וחמש עזים. הרחבת את הקרוואן ואפילו ציפית אותו באבן, שיתמזג. אתה גנן הוליסטי, אשתך דולה, החיים נראים בסדר גמור. ואז מגיע פסק הדין של בית המשפט: כל מה שבתוך גבול היישוב - מוכשר.
זוהי הכרוניקה של רוב המאחזים ביו"ש. "בג"ץ המאחזים", שאמור היה להיות הבשורה הכי משמחת בשנים האחרונות, התקבל ברגשות מעורבים בגבעות. מצד אחד, סוף־סוף אפשר לבנות ובהיתר. הסכנה שיפנו את ההתיישבות מיו"ש מחייבת עיבוי היישובים. הגבולות של הסדר עתידי, באם ייחתם, יוכרעו על ידי דמוגרפיה. אם יישארו 30 משפחות על הגבעה, לא ישקלו בכלל להשאיר אותן. אם יהיו שם מאתיים יחידות דיור בבנייה רוויה - זה כבר סיפור אחר.
מצד שלישי - וכאן העניינים מתחילים להסתבך - אם תושבי המאחז בוחרים לנטוש את החלום אך להישאר בגבעה, הם עלולים להיות בבעיה. הם צריכים הרבה כסף בשביל להמשיך לחיות בה. כבר לא מדובר בכמה מאות שקלים דמי שכירות של קרוואן. זה כבר משכנתה, וזה לא מתאים לכולם.
סיפור דומה אפשר לשמוע במעלה רחבעם שבמזרח גוש עציון. שם חיים התושבים בלי מים וחשמל מראש השנה. המועצה אומרת שהם לא משלמים, הם אומרים שכן וטוענים שזו דרך לגרש אותם ללא פיצוי. "ערך הנדל"ן שילש את עצמו באזור בעשור האחרון", אומר גדי חיימוב. "זה עסק של מאות מיליונים. אבל יש כאן כמה משפחות שצריך לפצות אותן. השאיפה של המועצה האזורית גוש עציון היא לפצות כמה שפחות, אז הם גורמים לנו לעזוב בכך שהם מנתקים אותנו מתשתיות".
ראש המועצה האזורית גוש עציון, דוידי פרל, אומר כי: "לצערנו, המערכת החוקית המסדירה את הבנייה ביו"ש, הכפופה למשרד הביטחון, מסורבלת ובמקום למצוא פתרונות הסדרה בדומה למקומות אחרים, גוררת פעמים רבות תהליכי הסדרה פשוטים במשך שנים ארוכות".
התרעות פיקוד העורף