בכיתה ט׳ המספר שלי במשקפיים היה כבר מעל 4. לא יודעת אם אתם זוכרים מניסיונכם או מזה של חברים בכיתה, אבל משקפיים הם לא האביזר הכי לוהט שאפשר להצמיד לילד. לא משקפיים, לא מכשיר שמיעה, לא רסן בשיניים, לא רטייה לעין העצלה, לא מיישר גב (אלוהים יודע מה השם הרשמי של ברזלי האינקוויזיציה האלה). רק דבר אחד בגבולות הגזרה של נכויות נחשב לגיטימי בחצר בית הספר - גבס, ועדיף כזה שהושג בדרכים מקוריות במיוחד.
כולנו מוגבלים ביכולות שלנו. הילדה הזו מח׳/4 יודעת מה המשקפופר מרגיש, כי היא חווה את זה בקושי אחר משלה. לכולנו יש קשיים שסוגרים בפנינו דלתות ולכן אנחנו אמורים לעשות כל מה שאנחנו יכולים כדי להסיר את החסמים האלה עד כמה שאפשר, במיוחד עבור מי שמתמודד איתם באופן קבוע. מי שצוחק על בעלי מוגבלויות הוא מי שלא מפנה את מקומו לטובת אישה הרה הוא מי שמערים קשיים על חלשים ממנו - והוא הוא המוגבל האמיתי. אולי הגיע הזמן להתחיל להנפיק תעודות נכות רגשית.
התרעות פיקוד העורף