עוד מעט נציין עשור למלחמת לבנון השנייה, עשור של שקט כמעט מוחלט בגבול הצפון. זוכרים איך גמרנו את המלחמה? בתחושה קולקטיבית של החמצה וכישלון. 33 יום שבהם היה הצפון תחת אש בלתי פוסקת, ובסופם הצליחו ארבע אוגדות של צה"ל לתמרן במאמץ ובמחיר ניכר לעומק ארבעה קילומטרים בתוך שטח לבנון. מי האמין אז, בימים העצובים של אוגוסט 2006, שהמלחמה הלא מאוד מוצלחת הזאת תקנה לנו שקט לאורך כל כך הרבה זמן.
צה"ל של העשור האחרון נזהר מאוד מלעלות על מוקשים פוליטיים כמו להמליץ על מהלכים מדיניים. הצבא כבר הבין שבשיח הציבורי המטורלל שלנו אין שום בעיה לסמן גם את מי שהקדיש את חייו להגן על המדינה כתבוסתן וסמולן, אם השמיע אמירה שלא מתיישבת עם השיח הקיצוני החדש.
חזונו של שמעון פרס, שעזה תהפוך לסינגפור של המזרח התיכון, כנראה לא יתממש בימי חיינו. הוא דורש ייצוא של הרבה פלסטינים וייבוא של הרבה סינגפורים. סביר שעוד נילחם עם עזה בעתיד, אבל אם יש סיכוי לדחות את המלחמה הזאת, למי בדיוק דחוף להקריב כבר עכשיו עוד עשרות מבנינו?
הציניקנים יאמרו שהעימות הזה גם נוח להנהגה הישראלית. הוא משמר את הציבור במצב של חרדה ביטחונית מתמדת ולא מותיר לו פנאי לחשוב על דברים אחרים שמעיבים על חייו. המנהיגות שלנו מלבה שיח שבו כל אמירה על תקווה או הצעה ליוזמה ולאופק אופטימי יותר הן מגונות. למה לשאוף לעתיד טוב יותר כשאפשר להתבוסס בתפקיד הקורבן? בינתיים אפשר לחוקק המון חוקים זוקפי קומה וגו, בתנאי שזה לא הגו שיקבל את הדקירה היומית.