הדייג: ראיתי אותו מעמיס רשתות ליד הטנדר. רציתי שיהפוך אותי לאישה

פולו, אל השמש, המוזיקה והאמנות, טייל לו ביער ושרק שיר בין שפתיו. שמח וטוב לב היה, שהרי רק לפני רגע עזב בת אלה יפה אחרי שנתנה לו את נעוריה והוא הותיר בה את סיפוקו.

כשהגיע אפולו אל הדמות, דרש “הזדהי!". הסתובבה אליו הדמות, היה זה קופידון יפה התואר, אל האהבה והתשוקה.

“כסיל!", אמר אפולו, “אם כבר חצים בידך, השתמש בהם לאהבה, לתשוקה. ואם לא תעשה כן, אין משמעות לחציך".

לקח קופידון משק חציו עוד חץ שחור, חץ עופרת, חץ הסירוב וחוסר המימוש, והביט סביב. מאחורי עץ עמדה דפנה היפה והנחשקת, בתולה שסירבה להתחתן, הבטיחה לעצמה שתקדיש חייה ללמידה ולטיולים, אמרה כי לעולם לא תעניק לגבר את לבה או את עתידה.

הביט אפולו המאוהב בדפנה. הביטה דפנה הנגעלת באפולו. והתחילה לרוץ. רצה על נפשה לבל תיתפס בין ידיו החזקות של זה שאיננה רוצה בו.

ואכן היא לא נתפסה. רגע לפני שאפולו הגיע אליה, הפך אותה אל הנהר פניוס לעץ יפה. בכה אפולו בכי גדול, יותר גדול מצחוקו, התאבל על אהובתו שהלכה ממנו עוד לפני המימוש, נשק לגזע העץ ולחש “היי שלום אהובתי, היי שלום".

“מרסל, לא כדאי שנסתובב פה יותר מדי", אמר.

“שלום", אמרתי לו.

“הסתכלתי עליך מרחוק", אמרתי, שתקתי רגע והמשכתי, “אני חיילת".

“אני רואה שאת חיילת", הוא צחק, “כל הכבוד לכם, אתם שומרים עלינו".

“באמת?", הופתעתי.

“באמת", ענה ופניו אדישות, “וחוץ מזה, זה לא היה כל כך מרחוק, יכולתי להגיע אלייך אם הייתי הולך כמה מטרים".

“נו, מה קורה שם, מרסל?", צעק המפקד שלי.

“הוא מחפש אותך", הביט בעיני הדייג. “תבואי שוב לנמל, אני תמיד פה".

“אם ירצה האלוהים, אנחנו עוד ניפגש, הבנת?", הוא שאל.

“כן", אמרתי, “שלום", ונגעתי ברשתו במקום בידיו הפצועות.

הוא קרא לי אישה, צהלתי בלבי ושבתי אל המפקד הכועס, הוא קרא לי אישה.בטקס עליתי לבמה עם M־16 משופצר, כיאה לנשקית תומכת לחימה. הודיתי בשם לוחמי בקעת הירדן לכל התורמים והמסייעים במאמץ הלחימה. בראשי חלף רק הוא, הדייג ההוא. לא יכולתי לסבול את חוסר המימוש. רציתי אותו, לא היו שם עדה, דת או גיל. רציתי שיהפוך אותי לאישה, בפעם הראשונה בחיי.

נותרתי עומדת שם, מצפה, מאוכזבת. רציתי להעניק רק לו. ולא יכולתי. הוא הפך לי לגזע ותאוותי נותרה בידי.

שני חצים היו לקופידון, חץ התאווה, התשוקה, וחץ ההחמצה, הסירוב וחוסר המימוש.

ובכל בן אנוש, המגלה את העונג שבשקיקה ובמסתורי הגוף, נטועים שני החצים האלה לנצח.

אותו הלילה, על המזח, מזיעה, לבושה במדים ועורגת, הרגשתי את טעמה הטוב של התשוקה ואת טעמו הטוב יותר של חוסר המימוש. כנראה שחץ העופרת נטוע בי חזק יותר, כי מאז ועד היום אינני מסוגלת להפסיק להתענג על חוסר המימוש הזה, מאותה היפו ומאותם הגברים שהופכים לעץ רגע לפני שאני מניחה ידי עליהם ולוכדת אותם לנצח.