תחושת העצירות המתמדת של התנהלות הממשלה באה לידי ביטוי מושלם בכינוס ועדת השרים לעניני ערבים השבוע. חודשיים אחרי שבישיבת הממשלה הדרמטית אושרו 15 מיליארד שקלים לצמצום הפערים במגזר הערבי, ראש הממשלה בנימין נתניהו סוף־סוף התפנה לישיבת ועדת השרים.
ההיגיון שהציגו השניים הוא פוליטי: אם הכסף יעבור בלי חקיקה, לא בטוח שהקואליציה המצומצמת תצליח להעביר את חוק האכיפה. השרים האחרים ראו בזאת עוד ניסיון לתקוע מקלות בגלגלים. גמליאל, בטון בוטה ותקיף, קראה להם לעשות שיעורי בית. היא אמרה שההחלטה היא תוצר של דיונים רבים, ושאי אפשר פשוט להכניס אותה למין סד של התניות. השר אריה דרעי היה מנומס יותר, אבל תקיף: מי שבא עם מקלות מחפש עימות. מחפש פיצוץ. הוא התנגד למשל להצעה של לוין להעביר את יחידת אכיפת הבנייה למשטרה. "אם זה עובר למשטרה, כל הריסת בית היא מתכון לעימות לאומני יומיומי", אמר.
למרות הרצון הטוב והגישה החיובית, גרונר צריך לזכור שני דברים: נתניהו באמת רוצה, אבל תלוי מתי ובאיזה יום. ויותר מזה, כל מי שאמר את המשפט המקולל הזה, "ריד מיי ליפס", מג'ורג' בוש האבא ועד יוסי שריד ז"ל נאלץ לחזור בו. בתקווה של מגזר שלם שהפעם זה יסתיים אחרת.
אגב, ההצעה תקפה לא רק למגזר הערבי. כאשר מנסים לדמיין אותה במגזר היהודי, פתאום התמריץ נראה לנו קצת פחות קורץ. הרי מי שמחזיק נשק לא חוקי קשור בדרך כלל לארגוני הפשיעה. זה מחיר די נמוך לפחד מאיזה חייל של משפחת פשע, שיגלה פתאום שאת הטיול לתאילנד עשית על חשבון הסגרת האקדח שהוא מחזיק בלי רישיון.
הפריחה של הדרום
במסגרת הזאת הם חזרו לדבר על העומס בכביש 232, שמגיע לחוות שקמים. מקור הבעיה הוא בשיקום של עזה. אומנם אף אחד לא משקם באמת את עזה, אבל ישראל הגדילה באופן משמעותי את מספר המשאיות הנכנסות לרצועה, והן מגבירות את הפקקים. מישהו הציע שהמשאיות ייסעו בלילה. כלומר, יהודים ביום וערבים בלילה. ארגוני החרם כבר ידברו על אפרטהייד בכביש, אבל אם כבר הפרדה, אז באמת אחת כזאת.
התרעות פיקוד העורף