ג'קי חוגי, פרשן גלי צה"ל לעניינים ערביים, החליט לעשות מעשה בנושא שמטריד אותו (ואותי) מזה שנים לא מעטות: מדיניות החרם כלפי החברה האזרחית הישראלית שנוקטים גופים בעלי השפעה בחברה המצרית. חוגי חיווה דעתו לא פעם בעבר, כי מדיניות החרם בתחומים אזרחיים, הננקטת בקפדנות על ידי האיגודים המקצועיים למיניהם, הייתה מגובה למעשה על ידי השלטון המרכזי, לאורך כל תקופת שלטונו של הנשיא מובארק.
נוח היה למשטר, לטענת חוגי, לקיים את מינימום היחסים הדיפלומטיים המתחייב מפרוטוקול הסכם השלום הישראלי־מצרי וכן את התיאום הביטחוני והמודיעיני נוכח האיומים ששתי המדינות חשופות להם, אך לא לאפשר ליחסי שתי המדינות לחרוג אל מעבר לתחום הזה ולהקיף תחומים אזרחיים מובהקים, בבחינת יחסי עם לעם ואדם לאדם.
אני שותף לטרונייתו של חוגי על היעדר אינטראקציה ישראלית־מצרית בתחומים בעלי אופי עממי־אזרחי. יתר על כן: החרם שמטילים איגודי האינטלקטואלים על “מנרמלי" היחסים על ישראל גובל לעתים ב"טרור אינטלקטואלי" וולגרי, וראוי שיוסר, וייסלל נתיב ליחסי גומלין פתוחים. אך אני מסרב להאמין שמדובר בעובדות סטטיות קשיחות. לא אחת טענתי כי דעת הקהל המצרית ביחס לישראל נחלקת לשלוש: בשני קצות “עקומת הפעמון" יש קבוצות קטנות, האחת קוראת להעמקת יחסי השלום עם ישראל כמנוף לתמורה דמוקרטית במצרים, והאחרת עוינת את ישראל ללא קשר למעשיה ומחדליה.
אולם המסה הגדולה בקרב האליטה האינטלקטואלית המצרית עוינת את ישראל “על תנאי", בבחינת “מעשיך יקרבוך, מעשיך ירחיקוך". ביקרתי במצרים פעמים רבות, ונוכחתי כי כל אימת שנפתח פתח למהלך של שלום ישראלי־פלסטיני, ניכרה פתיחות כלפי ישראל, אף בקרב הקוראים לחרם עליה. וכל אימת שהשתרר קיפאון מדיני, והעמיק כיבוש השטחים הפלסטיניים, שבו העמדות והתקשחו.
תגובתו של פהמי משקפת את עמדותיה של מסה זאת בדעת הקהל המצרית. קריאה מדוקדקת של הנאמר בה נותנת מקום לא רק לייאוש, אלא גם לתקווה, ששינוי המדיניות הישראלית לכיוון של חתירה אקטיבית לשלום וכיבוד הזכויות הלאומיות הפלסטיניות, לצד הבטחת קיומה וביטחונה של ישראל, ייתן את פריו ויחולל בהדרגה את הפתיחות הנכספת ביחסי שני העמים.
התרעות פיקוד העורף