טראמפ, לעומת זאת, מדבר מהראש, בלי חומרים כתובים, ואומר מה שבא לו. שולף. לכאורה זה סוד המשיכה. הציבור נוהה אחרי אדם בלתי מתוכנן. אבל זה לא סוד הקסם, אלא סוד הרוע. הטקסטים, הסגנון, המהות, תנועות הגוף, העיניים והפנים - כולן אומרות רשעות.
נכחתי פיזית באירועי הבחירות של טראמפ לפני חודש, שבהם אמר דברים מרושעים מגוונים. צפייה נוספת בנאומיו בימים האחרונים מראה כיצד הדמגוגיה משתכללת. השבוע הוא צווח על שחורים, חברי קבוצת Black Lives Matter, שנכנסו לאירוע הבחירות שלו כדי להפגין נגדו. "מה אתם? מקסיקנים? אתם ממקסיקו? תעיפו אותה. תעיפו אותה. החוצה החוצה". הוא עמד על הבמה, הצביע עליהם בידו, אמר (אפילו לא רמז) שאותם שחורים הם לא אזרחים אמריקאים, אלא סוג של מסתננים, מי ישמע, אנשים שחצו את הגבול. האם שחור הוא אוטומטית פושע חוצה גבול? האם מקסיקני חוצה גבול אינו אדם? אצל טראמפ הכל נכנס בקטגוריית הכפשה אחת גדולה. ״תעיפו אותם, הוא צעק למאבטחי השירות החשאי כאילו שהם עבדיו הפרטיים.
יש משהו באנטי־גיבור, דמות קשה ואנטיפת - שמושך אליו אנשים. יש דמויות נוספות כאלה סביבנו. נניח זמר מפורסם כמו אייל גולן. כולם הבינו שהוא משתתף במעשים בלתי מוסריים, ובכל זאת הם נוהים אחריו ומפרגנים לו על קולו המיוחד. הוא מציג עצמו כמוסרי. אז מה אם אין לכך קשר למציאות? אפשר לחשוב על עוד דוגמאות. אורן חזן, כדוגמה נוספת, הוא איש שמשפיל פוליטיקאית עמיתה נכה ומצליח לשכנע חלק מן הציבור שהוא קורבן תם. או למשל הצל, יואב אליאסי, אדם שטוף שנאה הן בפרסומיו ברשתות והן כפי שיצא לי לראותו בהפגנה.
הנה שיטה פוליטית: היה רע ככל יכולתך. נפק פרובוקציות בשרשרת, אמור ועשה דברים שערורייתיים וככל שייווצר רעש רקע, אף אחד לא יצליח לחלץ את האמת ואת הכוונות הטובות מתוך אדי ההבל. ערך אמירת הטוב נמצא בירידה. ערך אמירת הרוע נמצא בעלייה.
התרעות פיקוד העורף