השבוע רבתי עם החבר הכי טוב שלי, רק משום שבוואטסאפ אין אינטונציה. אישה שהפרנסה שלה מבוססת על בחירת מילים מדויקות ורהוטות, הצליחה לפשל בכתיבת הודעות טקסט. לא שאני מודה שאני האשמה היחידה. גם הוא אשם. ואולי אין אשמים, זו רק השיטה. אסור לנהל שיחות רגישות בוואטסאפ, אסור לשאול שאלות שדורשות תשובה שאורכה יותר משני משפטים. אסור להעביר ביקורת גם אם בצחוק, או בכלל לחוות דעה ללא צירוף של אימוג'י מחייך או מוציא לשון. זה לא עובד.
כשהבהרנו בינינו את העניין בשיחת טלפון, הבנו שנינו שהריב הזה עמוק יותר. זה לא הטקסט, אלו לא המילים, זה משהו חזק מזה. והמשהו הקשוח הזה ישב לנו על עצב דק שרטט כמו מיתר לא מכוון של גיטרה.
במחשבה שנייה, זה לא היה ריב על פי הגדרתו המילונית. לא הרמנו את הקול מעל אוקטבה מסוימת, לא עפו דברים באוויר ואפילו לא נאמרו מילים שהיינו עלולים להצטער עליהן. סתם ויכוח רגשי מאוד, אישי ואפילו די מטומטם, שלא הצליח למצוא את קו המשווה של עצמו בין שנינו. לפחות לא ב־24 השעות הראשונות. הריב נמשך 34 שעות, בחיי שספרתי.
אלא שבניגוד למה שזכור לי מסצינות ריב דרמטיות בילדות, צרחות, משיכות בשיער, עיפרון שהכנסתי פעם למישהו בכיתה ד' לעין בכוונה ועוד כהנה וכהנה, ריב של מבוגרים הוא עסק מאוד מבאס בקונספט שלו. ריב בין מבוגרים הוא ריב מכובס, אם שני הצדדים מצליחים לשמור על פאסון ולא לרדת מתחת לקו החגורה המילולית או לחלופין לאבד עשתונות, מדובר בצונאמי של כעס שנשאר תקוע לך בגרון ולא מתנקז לשום מקום. כל זאת כמובן בניגוד לקתרזיס של ריב אצל ילדים, כזה שנגמר תמיד במכות או בהתנפצות אטומית של רגש.
מה שקרה הוא שבמשך 24 שעות מתחילת הריב ועד למציאת פתרון מגשר שהצליח להשיב את היחסים לקדמותם (זה קרה בשעה ה־34), מצאתי את עצמי חסרת מנוחה. על מי אני עובדת, האמת היא שהייתי בעיקר עצובה באופן בלתי ניתן לתיאור, אולי כי עצב של מבוגרים בניגוד לעצב של ילדים הוא בסך הכל התפכחות. והתפכחות היא עצובה, ההתפכחות סתם יושבת שם ולא מוצאת דרך החוצה. ואולי, התפכחות גם אם היא צודקת, הורסת כל חלקה טובה של אושר כי היא לא נותנת לנו יותר לקחת צ'אנס.
וכשהבנתי את זה הייתי עוד יותר עצובה. כשאנחנו ילדים אנחנו מצליחים לתת צ'אנס בכל פעם מחדש. אלוהים רק יודע כמה פעמים רבתי עם הילה חברתי הטובה מגיל 3. אני לא חושבת שאי פעם נצליח שתינו לספור את הפעמים שהיא או אני, לצורך העניין, הפניתי לה את האצבע של הברוגז בלי סיבה הנראית לעין. וגם אם כן, חלפו 32 שנים מאז שקרעתי לה בצדק את המכתבייה של המתולתל המעצבן ההוא ממודרן טוקינג והיא עדיין חברה שלי עד עצם היום הזה.
השבוע גיליתי לראשונה שאני לא יודעת לריב. וגם אם כן, בורח לי מדי פעם איזה ריבון שאני גרועה בו. אולי זה מפחיד אותי מדי. אולי אני פשוט לא מוצאת את האנשים הנכונים לריב איתם, ואני מכירה המון אנשים שרק מחפשים הזדמנות, אך איכשהו זה לא הולך להם איתי. אני מעמיסה. אם מישהו רב איתי, אז שייקח בחשבון שכמה דקות אחרי שנסיים את השיחה, הוא יקבל קובץ וורד במייל עם כל הדברים שנשמטו מתוקף שכחה או כאלה שלא נאמרו כלל, כי אני טובה בשליפות בעיקר מול קובצי וורד ולא באופן מילולי.
בן זוגי לשעבר שגם חטא בכתיבה, טען שזה מבאס לריב עם כותבת כי זו עבודה בחצי משרה. רבנו ממש מעט באופן מפתיע, אולי כי ככה זה כשנמצאים עם מישהו שמתאים לך. אבל לפעמים זה היה בורח, כמו שקורה מדי פעם באהבה שהיא גדולה ועוצמתית מדי, ולרוב על שטויות. ואז הייתי שולחת לו מייל מהחדר בזמן שהוא ישב בסלון, לוחץ על כפתור הריענון במייל ומחכה למבול המילולי שיגיע. כעונש הוא היה מחזיר לי קובץ עם הערות מודגשות בצהוב. בחיי שרק על זה יכולתי להרוג אותו במקום. אבל הוא היה מספיק חכם כדי להבין שזו הדרך היחידה שבה אני יכולה להמשיך הלאה, מרגע לחיצת כפתור ה"שלח". ואולי בעצם גם אחרי כמה שירי קיטש מהאייטיז של אייר סופליי, אבל זו כבר לחלוטין צרה אחרת לגמרי.