1
התוכנית של רזי ברקאי בגלי צה"ל זיכתה אותנו השבוע ברגע רדיופוני נדיר ויוצא דופן. בכל מה שקשור בי, זה היה הרגע שבו הבנתי לראשונה עד הסוף מהו הדבר הזה שיש בו היכולת להביא אנשים להודות בביצוע פשעים שהם לא באמת חושבים שביצעו.
בני ציפר, עורך מדור התרבות והספרות הוותיק של "הארץ", ניסה במשך דקות ארוכות, באופן מעורר רחמים, להתחנן על חייו. אחרי לינץ' שביצעו בו כל חבריו למגזר הנאור, בעקבות מאמר שבו צידד בזמר אייל גולן, כוחו של ציפר לא עמד לו עוד. שוב ושוב ניסה לבקש על נפשו. שוב ושוב התנצל. שוב ושוב ביקש סליחה והבטיח שלא יחטא עוד לעולם. לא רק מהמאמר הזה חזר בו ציפר המבועת, אלא מכל מה שכתב בעת האחרונה. "אני רוצה להיפרד מהאיש הרע הזה שנכנס לתוכי, לקחת ממנו פסק זמן ולחזור למי שאני באמת", הבטיח. זה לא היה ראיון עם עיתונאי. זה היה ראיון עם קורבן טרור. טרור מצד מי שבימים של שגרה מחזיקים מעצמם חסידים של חופש הביטוי, וברגע אחד החליטו שיש רגעים שבהם ראוי לבצע לחופש הזה המתת חסד.
האמת היא שחלק גדול מהטקסטים של ציפר, שהטור שלו הוא הראשון שאני ממהר לקרוא מדי יום שישי, היה מהסוג הזה. זה חִנו. ציפר הוא פרובוקטור שיודע להרגיז, לקומם, להיות האיפכא מסתברא לכל דבר שנראה לך פשוט והגיוני. לפעמים הוא יודע לשכנע אותך בטענה המפתיעה שהוא מציג, הרבה יותר פעמים לא, אבל תמיד הוא יודע לנמק היטב ולאתגר.
כל מי שקורא אותו יודע שהטור השבועי שלו החל מחשב את קצו לאחור ביום שבו סיפר על פגישותיו עם בני הזוג נתניהו ועל התרשמותו החיובית מרעיית ראש הממשלה. זה היה קו פרשת המים. זה היה הרגע שבו העיתונאי הוותיק והמוערך, שעשה לא מעט גם קודם לכן, חצה את הקו. חבריו החלו ללעוג לו ברשתות החברתיות. עיתונאים הפכו אותו לליצן. קולגות התייחסו אליו כאל שוטה הכפר. ציפר, בהסתכלות אחורה, הבין את זה כנראה מאוחר מדי. "הסיפור עם שרה נתניהו היה צריך להדליק נורה אדומה, כי אנשים הגיבו בצורה קשה", אבחן השבוע.
הטור שפרסם ציפר ביום שישי האחרון היה טור רע, מרגיז ומקומם. ציפר יצא, כאמור, להגנתו של אייל גולן וטען שאנחנו צריכים לסלוח לו גם אם שכב עם המעריצות שלו, משום שחברה תרבותית צריכה לדעת לנהוג באמנים גדולים באמות מידה סלחניות יותר מאלה שהיא נוהגת כשמדובר באחד האדם.
"את מה שאני אומר, אומר גם הקהל הרחב, שסלח מזמן כבר לאייל גולן, כמו שהוא סלח לוודי אלן", הוא חזר ואמר בתחילת השבוע בראיון ל"רדיו ללא הפסקה", "הרי לא יעלה על הדעת להחרים את וודי אלן בגלל הדברים שעשה לבת של מיה פארו. עולם האמנות מלא באנשים כאלה. זה מצב קיים, וכי אלתרמן לא אמלל את כל סביבתו? בתו לא התאבדה? הוא בגד באשתו לנגד עיניה והשפיל את כל מי שבסביבתו. אני לא אומר שזה נהדר שזה ככה, אני אומר שזה קיים, הדברים המגעילים האלה שעושים אמנים זה מצב שהוא נתון, מציאות, וכמה שנתכחש זה לא יעזור. אמנות דורשת קורבן, ואין מה לעשות. אנחנו, הציבור, עושים את הסלקציה למי אנחנו סולחים ולמי לא. על אייל גולן היה נוח לרדת".
עמודי "הארץ", כדאי להזכיר, כבר סבלו טקסטים קשים בהרבה מזה של ציפר. הם סבלו את רוגל אלפר מסביר שתפיסת עולמה של מרים פרץ, ששכלה את שני בניה בצה"ל, קרובה ל"רוח דאע"ש". הם סבלו את גדעון לוי, שהציג את טייסי חיל האוויר כרוצחים. הם סבלו את עמירה הס משבחת את ארגוני הטרור ומסבירה למה הם חייבים לבצע פיגועים. עם כל אלה יכלו מאמיני חופש הביטוי האדוקים לחיות, שהרי החופש הזה הוא ערך עליון, אבל על ציפר הם החליטו לקדש מלחמה.
ביומיים הראשונים ציפר עוד החזיק מעמד. ביום ראשון הוא התראיין לכמה תחנות רדיו ועמד מאחורי כל מילה שכתב. יומיים עברו עד שהמשורר מאיר ויזלטיר הודיע שהוא מחרים את פסטיבל המשוררים השנתי במטולה, שציפר נבחר להיות מנהלו האמנותי. במקביל חתמו עוד 80 משוררים על עצומה עם מסר דומה ועם הבטחה שגם הם יחרימו את הפסטיבל.
ואז ציפר נשבר. בסך הכל 48 שעות מאז הראיון האחרון שבו הגן על מאמרו, הוא פרסם תחת הכותרת "בבקשה, תסלחו לי", טור מבוהל. ציפר סיפר בו כיצד ביציאה מוועידת "הארץ" לתרבות אמרה לו אישה מבוגרת אחת "אתה איש מגעיל"; כיצד משתתפת אחרת בוועידה שאלה אותו אם הוא בנה של ד"ר נירה ציפר מסניף קטוביץ של קופת חולים, והפטירה: "היא הייתה אנושית, היא הייתה בן אדם"; כיצד עמיתה לשעבר ב"הארץ" כתבה לו שהפך ל"ליצן שטני".
זמן קצר אחרי פרסום הטור הוא עלה לשידור בגלי צה"ל. "עשיתי טעות נוראה... אני כל כך מתבייש במה שכתבתי, זה שיכולתי להוציא תחת ידי משפטים כאלה, אני לא יכול אפילו להסביר את זה... קשה לי אפילו להאמין שאני כתבתי את זה... אני רוצה להיפרד מהאיש הרע הזה שנכנס לתוכי... אני רוצה לעשות תשובה". לא רק על הטור הזה התנצל, אלא על כל מה שכתב בזמן האחרון. התנצל והודיע שלא יכתוב עוד, שזהו, שזה היה הטור האחרון.
גם עבורי, כמי שלא הסכים עם מילה בטור הזה וגם עם הרבה טורים אחרים של ציפר, זה היה רגע רע לתפארת. נדמה לי שאין דבר נורא יותר לחברה שחושבת שהיא דמוקרטית - חברה שמספרת לעצמה כל הזמן עד כמה חשוב שעיתונאי יוכל להגיד את כל אשר על לבו - מעיתונאי הלום קרב ונפגע חרדה שמתחייב להתחיל לחשוב אחרת מכל מה שחשב וכתב עד היום, רק בגלל הלינץ' שביצע בו המילייה שלו. עזבו את אייל גולן, עזבו את הטור האחרון, כל זה לא חשוב. תחשבו על המשמעות של האירוע המפחיד הזה שאירע כאן, של פעולת החיסול שבוצעה כאן. דמיינו לעצמכם את היום שבו גדעון לוי יודיע, רק בעקבות התקפות עליו, שהוא חוזר בו מכל מה שכתב נגד הכיבוש ובעד הפלסטינים. ברצינות, מישהו מאיתנו רוצה לראות את היום הזה מגיע? האם לא יהיה זה יום מפחיד לעיתונות החופשית?
כמו אחרים, גם אני ביקרתי ומבקר הרבה עיתונאים. ביקורת זה בסדר, להתווכח זה חשוב, אבל בשום אופן לא הייתי רוצה לראות מי מהם עושה במכנסיים בעקבות הביקורת, מודיע שהוא חוזר בו מכל מה שחשב עד היום, ומתחייב להפסיק לכתוב. אם אדם עושה טעות, ומי מאיתנו לא עושה, טוב שיחזור בו. אבל מי שכמו ציפר מודיע ברגע אחד שהוא מבין שטעה פחות או יותר בכל מה שכתב בשנה האחרונה, הוא לא חוזר בתשובה אלא איש מבועת ומפוחד.
נוכח האירוע המכונן הזה, השתיקה של כל בכירי "הארץ", מי שידעו להגן על אין ספור פרובוקציות שיצרו הכתבים שלהם במהלך השנים ואף להתפאר בהן, היא שתיקה מביכה.
יום שישי הבא, היום שבו השער האחורי של "הארץ" יהיה עירום מטורו של בני ציפר, רק בעקבות העליהום עליו, יהיה היום שבו האלימות ניצחה בנוקאאוט את חופש העיתונות.
2
שרת התרבות מירי רגב, שנתקבלה השבוע בקריאות בוז בוועידת "הארץ" לתרבות, כבר רגילה למעמדים הללו. שרקו לה בוז בהבימה, שרקו לה בוז בפסטיבל ירושלים, שרקו לה בוז בטקס חלוקת פרסי התיאטרון. התקופה הקצרה שבה מכהנת רגב בתפקידה לימדה אותנו משהו עליה, אבל לא פחות מזה על עולם התרבות הישראלי. מבחן השנה האחרונה הציב נוסחה שלפיה ככל שיותר אנשי תרבות ואמנים נוכחים באירוע שבו מופיעה השרה, כך גדל הסיכוי שיישמעו שריקות בוז, צעקות, שריקות או קריאות "הביתה". אנשים ששכנעו אותנו במשך שנים, לא ברור איך, שיש לנהוג בהם כבוד והערכה ולראות בהם אנשים שיש בהם לבד מיכולת המשחק גם משהו נוסף, מתגלים כאספסוף.
התרבותניקים במצוקה. ככל שהשרה רגב חוזרת ומסבירה להם שאת הכסף שחולק להם עד היום בנדיבות הם יצטרכו לחלוק מעתה עם כמה ילידים מתרבויות אחרות או ממקומות אחרים בארץ, כך הם הולכים ומאבדים את זה. ואם "בשלושה דברים אדם ניכר: בכוסו, בכיסו ובכעסו", אז לפחות בשני הסעיפים האחרונים מנהיגי עולם התרבות הישראלי ניכרים כאנשים מכוערים למדי.
כי יש דרך להתווכח ויש דרך לחלוק, גם כשאתה משוכנע שהצדק איתך. נדמה שמאז נכנסה רגב לתפקידה לא נשמע קולו של איש תרבות בכיר אחד שמנהל את הוויכוח הזה באופן שמכבד אותו ואת חבריו. נדמה גם שמאז החלו אנשי התרבות להתפרע, לא התקיים כאן בשום מקום דיון רציני ומתבקש על ההתנהגות שלהם.
כמה נמוך היה חנן שניר, שקיבל מרגב את הפרס למפעל חיים בתחום התיאטרון, כשעמד ליד השרה ואמר לה, מול הקהל: "את כמו נערה פגועה, שבועטת לכל מקום... שצריכה רק שיחבקו אותך...". בני תרבות, לו היו יושבים בקהל, היו מעירים לו על חוסר הכבוד שלו. חוסר כבוד לשרה, חוסר כבוד לאישה, חוסר כבוד לסתם אדם שעומד לבד מול קהל גדול ומושפל ככה. אבל הקהל של שניר מחא לו כפיים בשביעות רצון, כשרבים בתוכו מתגלגלים מצחוק.
כמה נחות היה צריך להיות גברי בנאי כדי לכנות את מירי רגב "בהמה". כמה רדוד היה צריך לרדת שייקה לוי כדי להצהיר שאם היא מתמנה לשרת תרבות אז "כנראה שהעולם הולך להיחרב". כמה חסרי כבוד צריכים היו להיות הלל מיטלפונקט ויהושע סובול כדי לקרוא לרגב "שרת התת־תרבות". כמה וולגרי היה צריך להיות מנהל הסינמטק הפורש, אלון גרבוז, כדי להגיד עליה "היא נובחת". כמה דוחה היה צריך להיות עודד קוטלר, כשבהתבטאות הזכורה לכולנו השווה את מצביעי הליכוד ל"עדר של בהמות מלחכות קש וגבב". כמה שפל היה צריך להיות עיתונאי אחד, שקרא לרגב "פרחה" ו"מירי רפש". כמה מתנשא ונפוח היה צריך להיות פרופ' מנחם פרי כדי להגיד עליה השבוע "היא לא קראה ספר בחיים שלה, מאז הספרים שהיא קראה בבית ספר... היא המקבילה של שר אוצר שלא יודע את לוח הכפל...".
שבתי וצפיתי השבוע בסרטונים שתיעדו את האירועים שבהם נאמרו חלק מהדברים. צריך לראות את מחיאות הכפיים של הקהל ואת קולות הצחוק כדי להבין שעולם התרבות הישראלי עמוס אנשים שאין בהם תרבות ואין בהם דרך ארץ ואין בהם חינוך, גם אם הם יודעים לכתוב הצגה או לשחק את מה שכתבו עבורם אחרים.
אספסוף. כך צריך להתייחס אליהם כשהם על הבמה. כך צריך להתייחס אליהם כשהם דורשים לעצמם תקציבים. כך צריך להתייחס אליהם כשהם חותמים על עצומות באצטלה של אנשי מוסר או רוח. חבורה רדודה של חסרי מוסר, נימוס ודרך ארץ שאיש מאיתנו, מהבית היהודי ועד מרצ, לא היה רוצה שילדיו יתנהגו כמותם.
3
ההחלטה של חד"ש, הרבה יותר מזו של בל"ד, להתנגד להכרזה על חיזבאללה כעל ארגון טרור, תפסה את כולנו המומים. מילא חנין זועבי, שאותה אנחנו מכירים כקיצונית, אבל איימן עודה, המתון, רודף השלום והשוויון, גם הוא? איך נפלו גיבורים?
מי שמספר לעצמו שעודה השתנה, שזה לא אותו איש נעים וחובב דו־קיום שהכרנו כשהצטרף לפוליטיקה, משקר לעצמו. עודה דבק כבר שנים באותן עמדות. הוא עושה את זה בחיוך. בניגוד לכמה מחבריו הוא מדבר בשקט, הוא נבחר על ידי כתב העת "פוריין פוליסי" לאחד מ"מאה ההוגים החשובים בעולם", אבל שום דבר מזה לא הפך אותו מעולם לתומך קטן יותר בטרור או למתנגד גדול יותר למי שנלחם בישראל.
חזרתי השבוע אל העימות הגדול של מערכת הבחירות האחרונה, ששודר בערוץ 2. כל ראשי המפלגות, למעט בנימין נתניהו ויצחק הרצוג, היו שם. עבור הצופים היהודים זו הייתה ההזדמנות הראשונה לעמוד על טיבו של היו"ר החדש והצעיר של הרשימה המשותפת. הפרשנויות שהוליד העימות הזה היו כמעט אחידות. יאיר לפיד נפל בלשונו, אביגדור ליברמן נשמע קיצוני, איימן עודה הוא המנצח הגדול. שובה לב, מדבר על תקווה, על שלום, על הצורך ב"מחנה דמוקרטי גדול", דואג לשכבות החלשות, בקיצור - הערבי הטוב שלו פיללנו שנות דור.
אבל הפרשנויות הללו היו בלוף כבר בזמן אמת. עודה, בניגוד למה שניסו למכור לנו, הופיע כבר בעימות ההוא ממש כפי שהוא היום.
"אתה מסכים עם חנין זועבי, שאומרת שחיילי צה"ל הם טרוריסטים?" שאלה אותו יונית לוי. עודה התחמק. "כשזועבי אומרת שחיילי צה"ל הם טרוריסטים ושחוטפי הנערים הם לא טרוריסטים, אתה מסכים איתה?", התעקשה. "אני אמרתי בריש גלי במוצהר בכל מקום שאנחנו מתעבים שפוגעים באנשים שהם אזרחים, לרבות קטינים, צריך להוציא את כל האזרחים, גם יהודים וגם פלסטינים, ממעגל האלימות", השיב. לוי לא ויתרה. "חיילי צה"ל הם רוצחים, כמו שחנין זועבי אומרת?", עודה ברח שוב, ולוי, בעקשנות ראויה לציון, ניסתה שוב. "אני שואלת אותך: האם חיילי צה"ל הם טרוריסטים ורוצחים כמו שאומרת חנין זועבי?", "הבעיה היא ממשלת ישראל", ענה עודה.
הרשימה המשותפת בראשותו לא הסכימה לחתום על הסכם עודפים עם מרצ, משום שהאחרונה היא מפלגה "ציונית". לאחרונה הוא עמד על הבמה מול קהל והצדיע לאנשים שעובדים ב־BDS ופועלים לחרם על ישראל. לפני כמה חודשים הוא הוזמן לשאת דברים בפני נציגי ארגונים יהודיים בניו יורק, אולם בסופו של דבר סירב להופיע, אחרי שהבחין שבבניין נמצאים גם המשרדים של הסוכנות היהודית וטען שהוא לא ייכנס ל"רכוש ציוני".
הוא הופיע במשפטה של חברת ארגון החזית העממית, שהואשמה בבית הדין הצבאי בהסתה, והצהיר שם ש"ההסתה נגד הכיבוש היא חובה לאומית". הוא ביקר בכלאם שלושה מחבלים שרצחו שבעה ישראלים ואף דיווח עם צאתו שיש להם "מורל גבוה ואמונה איתנה בניצחונו של העם הפלסטיני על הכיבוש".
לפני שהצטרך לפוליטיקה הגבוהה, היה אחראי מטעם ועדת המעקב למלחמה בשירות האזרחי של ערביי ישראל, עבר בכפרים ושכנע צעירים שלא להתנדב.
כשרזי ברקאי ביקש ממנו להגדיר את גבולות המאבק הפלסטיני הלגיטימיים בעיניו, ואפילו ביקש לברר ספציפית אם זריקת אבן שגורמת למכונית לסטות מהדרך שלה וגורמת להרג אנשים היא חלק ממאבק לגיטימי, השיב עודה: "אני לא יכול להגיד לעם הפלסטיני איך להיאבק בדיוק, מאיפה לשלוח את האבן, מהמקום הזה או מהמקום האחר, כי אני לא אחליט עבור הפלסטינים". כשרזי ביקש שוב לברר איפה עוברים הקווים האדומים שלו, הסביר עודה: "אני לא שם קווים אדומים לעם הערבי הפלסטיני, הוא זה שיבחר איך להיאבק נגד הכיבוש".
תחזרו אל טורי הפרשנות המחמיאים שנכתבו עליו בשנה האחרונה, תחזרו אל הראיונות המפנקים שלהם זכה בערוצי הטלוויזיה והרדיו, ותבינו שהתקשורת עשתה עלינו סיבוב עם האיש הזה, ושלא היינו צריכים להמתין לסנגוריה שלו על חיזבאללה כדי להבין שמי שמדבר כמו זאב ומתנהג כמו זאב ומסתובב בין זאבים, הוא בדרך כלל לא סבתא.