כשאלוהים ברא את החושך, הוא ברא לנו ירח - וכשהאיר הירח על התפר שבין יום חמישי לסוף השבוע, הלכנו להופעה של אביב גפן. תודו שבטור הזה אין הרבה סיפורי "אנחנו", שכן הגברת קיפניס מעדיפה להיות ממודרת ממדורי, בקשה שלמדתי לכבד בשתיקה רועמת, אלא שהפעם אני חייב להסביר את ההקשר ולו בפסקה קצרצרה אחת: יש בני זוג שדומים זה לזה ויש בני זוג שהם הפכים גמורים. להגיד שאנחנו משתייכים לסוג השני יהיה בבחינת אנדרסטייטמנט, שכן אפשר שלמעט ילדינו המשותפים, אביב גפן הוא האדם היחיד בעולם ששנינו מצליחים לחבב.
שיהיה בריא הגפן הזה, איך השירים שלו מתיישנים כמו יין מבורדו: "עורי עור", למשל, כאילו נכתב היום בבוקר. אבל למה להאריך על מוזיקה, כשהלקח הכי חשוב שלמדתי מההופעה היה שהפכתי מנער רוק למכביסט: כשהרחנו הדרן מתקרב, הבהירה לי האישה שלא היא לא, לא נשארת פה - ונסנו על נפשנו לחניה כדי לצאת ראשונים, כמו אלה מההיכל. ההימור השתלם: את "סוף העולם" שמענו כבר ברכב - ומקץ עשר דקות כבר הייתי הכי וי־איי־פי שיש - בתחתונים ועל הספה מול שידור חוזר של "יציע העיתונות". בפרפראזה על אותו שיר שגפן מקדיש בהופעותיו לאקסית שלו: אל תדאג, אביב, אני עדיין חושב עליך - אבל בגילי, כבר מעדיף לשכב על הספה מול ניב רסקין.
התרעות פיקוד העורף