כשאלוהים ברא את החושך, הוא ברא לנו ירח - וכשהאיר הירח על התפר שבין יום חמישי לסוף השבוע, הלכנו להופעה של אביב גפן. תודו שבטור הזה אין הרבה סיפורי "אנחנו", שכן הגברת קיפניס מעדיפה להיות ממודרת ממדורי, בקשה שלמדתי לכבד בשתיקה רועמת, אלא שהפעם אני חייב להסביר את ההקשר ולו בפסקה קצרצרה אחת: יש בני זוג שדומים זה לזה ויש בני זוג שהם הפכים גמורים. להגיד שאנחנו משתייכים לסוג השני יהיה בבחינת אנדרסטייטמנט, שכן אפשר שלמעט ילדינו המשותפים, אביב גפן הוא האדם היחיד בעולם ששנינו מצליחים לחבב.
אביב גפן, ילדי אור הירח
גפן ג'וניור היה הזמר הראשון שהערצתי אף שגילו קטן משלי. המילה "הערצתי" עלולה להטעות: בניגוד למתבגרות שצורחות ומרטיבות בכל פעם שאלילן נראה בסביבה, הרי שאני, כמו בכל אהבה מבוגרת, אהבתי את אביב גפן לא בגלל, אלא למרות: אהבתי אותו למרות כמה מניירות מטופשות, אהבתי אותו - ועודני, למרות הנטייה לעוף על עצמו, למרות כמה קלישאות של כוכב רוק, ולמרות תובנות בסיסיות שהוגשו לקהל כמחשבות עמוקות. אני אוהב אותו כי כאשר הוא אוחז גיטרה או פורט על פסנתר, מתחולל אותו הקסם שמסוגלים לעשות רק הגדולים ביותר. את "אור הירח" אהבתי מיום שהושמע לראשונה ברדיו, ו"ממנטו מורי" האישי, הדיכאוני והכבד הוא בעיני אחד המעדנים המוזיקליים הגדולים ביותר שנטעמו אי פעם בעברית. אז נכון שכל ה"פיס אנד לאב" שנלווה לעשייה המוזיקלית מפלרטט לעתים תכופות מדי עם הפוזה (אצל מי לא, בעצם?), אבל ברגעי הקסם שלו האיש מצליח להיות אשכרה לנון ומקרטני בתוך בן אדם אחד.
מאחר שהיה זה יום ההולדת של הגברת, הצטיידתי בזוג כרטיסים למתחם ה־VIP. לא, זה לא שאני עד כדי כך מורם מעם כדי לשדרג את עצמי לביזנס על בסיס קבוע, אלא שבגילי המתקדם - מבוגר בכמה שנים מאותו דור מזוין - אני מעדיף, אפילו בהופעות, כיסא שעליו אוכל להניח את הישבן ושולחן שעליו אוכל להניח את הדרינק. כלומר, כך בחלומי.
בפועל כלל אזור ה"ויפ" כמה מדרגות שעליהן התקבצו אנשים כמו ב"הציפורים" של היצ'קוק, ובמגוון אפשרויות עמידה ממושכת שנבדלת מזו של פשוטי העם בכך שהיא רחוקה בהרבה מהבמה... לא נורא, חשבתי, בעודי פוסע אל הבר היקר להבחיל - עד שאנחנו כבר יוצאים מהבית כזוג, ועוד לאירוע שמלהיב את שנינו... ואכן, מקץ שניים־שלושה דרינקים שלי ומעט מים מינרליים בשביל הגברת, הייתי מוכן כבר להופעה. רק שהשעה הייתה כבר 21:30, כלומר - רק כחצי שעה אחרי המועד המובטח של תחילת ההופעה, מה שאומר שאביב עוד לא התחיל אפילו להתאפר מאחורי הבמה. בסביבות 22:00 הפכה הציפייה שלנו לבוא האביב לעייפות גדולה, לקראת 22:30 הבטתי בעיניה והבנתי שזה כבר לא יהיה השיר שלנו - ולקראת 23:00, אחרי שראיתי מסביבי אנשים מבוגרים כמוני שורקים "בוז", החלטתי ללכת הביתה - ואז החלה ההופעה.
אני חייב להתקטנן עוד רגע קט: ילדי אור הירח כבר לא ילדים. הם יצאו מהבית לפני 20:00, בסוף שבוע עבודה מפרך. לקחו בייביסיטר שהמונה שלה הופעל כבר מזמן, חנו בחנייה שגובה 20 שקל לשעה - ואז נלכדו במקום שבו שליש בירה עולה 27 שקל וצ'ייסר 30 ומשהו–משהו. רוצה לומר: כל מי שנפרד מ־300 שקל תמורת כרטיס, צריך להוסיף לו עוד עלות של חמש שעות בייביסיטר, ארבע שעות חניה ונוזלים במחירי שוק אפור.
והכי גרוע הוא שההופעה הייתה פגז! אתם מבינים? אחרי שהדיסק שלי פרץ כמו פליט סורי למרכז חלוקת מזון, הייתה לאביב גפן עוד החוצפה לגזול ממני את תחושת הקורבן המושלמת ולשחק אותה בהופעה של שעתיים וחצי שהעלתה על הבמה את הגדולים ביותר: שלום חנוך, ברי סחרוף, מתי כספי, נורית גלרון - ועוד רבים וטובים, אבל ממש–ממש טובים.
שיהיה בריא הגפן הזה, איך השירים שלו מתיישנים כמו יין מבורדו: "עורי עור", למשל, כאילו נכתב היום בבוקר. אבל למה להאריך על מוזיקה, כשהלקח הכי חשוב שלמדתי מההופעה היה שהפכתי מנער רוק למכביסט: כשהרחנו הדרן מתקרב, הבהירה לי האישה שלא היא לא, לא נשארת פה - ונסנו על נפשנו לחניה כדי לצאת ראשונים, כמו אלה מההיכל. ההימור השתלם: את "סוף העולם" שמענו כבר ברכב - ומקץ עשר דקות כבר הייתי הכי וי־איי־פי שיש - בתחתונים ועל הספה מול שידור חוזר של "יציע העיתונות". בפרפראזה על אותו שיר שגפן מקדיש בהופעותיו לאקסית שלו: אל תדאג, אביב, אני עדיין חושב עליך - אבל בגילי, כבר מעדיף לשכב על הספה מול ניב רסקין.