יעל סיפרה להם על הערב שבו התעלפה ואיך הצלתי את חייה. ברני הגדול אמר שצריך לשתות לכבוד זה. הוא הזמין עוד בקבוק שמפניה, שאל מה אני שותה והזמין לי בקבוק וויסקי. הראש שלי היה במצב קרוסלה, ברני עודד אותי לשתות ומדי פעם נתן לי מכת עידוד בגב. באיזשהו שלב ברני ביקש ממני לבוא איתו רגע לצד ושאל אותי אם אני יכול להשיג לו קצת חשיש לבנוני, “נגמר לי הגראס", הוא מתנצל, “אני אשלם לך בעין יפה אל תדאג".
קרצתי לברני ואמרתי לו שיהיה בסדר ואלך לנסות להשיג לו. השמן האמריקאי התרומם מהכיסא ושלף בדאווין חבילת ירוקים במשקל של מוחמד עלי, הוציא שלושה שטרות של 100, שם לי ביד ושוב נתן לי מכה בגב עם האמירה “יו אר מיי מאן". ירדתי לרחוב ועליתי לבית הסמוך ל"חיים זולה", המוכר השכונתי.
אחרי הבריכה חזרנו לסוויטה. אמרתי להם שאני חייב לעוף, כי בבוקר אני יוצא לים לעבודה בדיג. הבן אדם נתן לי חיבוק נוסח המאפיה וביקש שאבוא לפגוש אותו, הוא נשאר עוד שלושה ימים בישראל לצורכי ביזנס.
לקראת יום ההולדת שלי באוקטובר קיבלתי הזמנה להתארח אצל חברים בשווייץ. אמרתי לעצמי שאולי באמת הגיע הזמן שאחליף אווירה, אסע לשווייץ ומשם ללונדון, לבקר את ברני הגדול. החברים השווייצרים השאירו לי כרטיס טיסה תל אביב־ז'נווה־לונדון.
היה שם ג'קוזי ענק בחדר השינה, ובסלון יצירות אמנות של מודיליאני, גוגן, שאגאל. היו לה בחצר שתילים של גראס בגובה של כדורסלן באן־בי־איי. זה היה לילה מהסרטים, כחול כמו המים של ים סוף.
הייתי מבולבל מקצב ההתרחשויות. הגעתי למלון עתיק ומפואר ואמרתי בקבלה ששלחו אותי מחברת אמדייל. פקיד הקבלה אמר שאין הזמנה, הוא התייעץ עם מנהל הקבלה וגם הוא לא הכיר חברה שכזו. לחצתי שיצלצלו למנהל המלון, הם עשו את זה, ופתאום התנצלו וקדו לי קידות ושוב התנצלו. מאוחר יותר הסתבר לי שהמלון הזה שייך למאפיה האמריקאית.
בהמשך נסענו לקזינו ששמו "הפיל הלבן". לפי המכוניות בחוץ נראה שיש בפנים כנס מיליארדרים. אני, לבוש בסמרטוטים, הבחנתי ליד דלת הכניסה בשלט “הכניסה רק בלבוש נאות". ברני דחף אותי לכיוון הדלת. דורמן מהודר ראה אותי והתחיל לומר שאיני יכול... ברני הזיז אותי והיחס התהפך “יס סר, פליז סר, איי אם סורי סר...". ברני שלח אותי להמר כי היו לו סידורים, “אין לי כסף", סיננתי בקטנה וברני שלף 300 שטרלינג, “לך תשחק, יו אר מיי פושר".
היה חודש מעניין, אוקטובר 1974.
התרעות פיקוד העורף