אין מי שחושב שמשה קצב מסוכן למישהי, במיוחד לא אחרי שוועדה מקצועית של שירות בתי הסוהר כבר קבעה שאין לו מסוכנות. אין גם שום מחלוקת על העובדה שלא נפל רבב בהתנהגותו במהלך שנות מאסרו. אז עם מה נשארנו? עם סיפור החרטה. מעבר לעובדה שהחוק לא דורש להביע חרטה ולא דורש משום אסיר להודות בעברה שבה הורשע, יש בתביעה הזו משהו שמזכיר משטרים מהסוג הסובייטי שבהם אנשים נאלצו להודות במה שהם מאמינים שלא ביצעו.
אלא מה, שבניגוד לברבורים של חברות הכנסת הלוחמות בפגיעה בנשים, על הצורך לחבק כל מתלוננת ועל הצורך להאמין לכל מתלוננת ועל הצורך להתייצב לצדה של כל מתלוננת, סווטלנה גורודצקי נשארה לבד. ממש לבד. בודדה. אגב, גם זה פורסם. למה היא נשארה לבד? כי אף אחת מאלה ששמעתם אתמול נלחמות את מלחמתן של הנשים הפגועות מפרשת קצב לא רוצה לסייע למי שמתלוננת נגד מני נפתלי. כי בסוף, כנראה שלפני הכל עומדת הפוליטיקה. ואם כבר מדברים על אמון הציבור, בדיוק בנקודה הזו חברות הכנסת הללו איבדו את האמון שלי.
התרעות פיקוד העורף