הטור הזה הוא לא על חייל בן 19 שפעל כפי שפעל בחברון. הטור הזה הוא על חברה מבולבלת, מפולגת, שנמצאת מזמן על פרשת דרכים. חברה שמנסה כל כך להיות בסדר, להתאים את עצמה לאמות מוסר גבוהות שמכבידות על כתפיה. חברה שמתאמצת להיות צודקת, בעיני עצמה, בעיני העולם ובעיני כולם. כי מאיתנו מצפים ליותר.
הטור הזה הוא על פוליטיקאים צינים. אלה “שלא רואים ממטר", שבשם קדושת הכיסא ותאוות שלטון, מוכנים לדרוס כל מי שעומד בדרכם. פוליטיקאים שפוזלים מעבר לים ורואים איך דונלד לבית טראמפ (גבר גבר), שאומר את כל האמת בפרצוף, עוד רגע נהיה נשיא. אז אולי גם אנחנו?
הטור הזה הוא על אנשי תקשורת. אלה שבורכו ביכולת ביטוי מופלאה ורהיטות, ומנצלים מדי יום את מתת האל שקיבלו כדי לגנוב עוד כמה דקות רייטינג. עוד כמה דקות תהילה. וכמו אחיהם לנשק מהפסקה הקודמת, הפוליטיקאים, גם הם לא רואים ממטר את הקורבן. עבורם הצעירה שהוטרדה מינית, האדם שכשל ופשט את הרגל, החייל ואחרים הם עוד אייטם פותח מהדורה עתירת רייטינג.
הטור הזה הוא עלינו. על איך איבדנו כבר מזמן את הבושה, את החמלה, את הדאגה לזולת ואת הצניעות. הטור הזה הוא על חייל צעיר בן 19, שהעמסנו עליו את כל החשבונות המוסריים והתסביכים שאין לנו תשובה להם. מהוראות הפתיחה באש “שנכתבו בדם", דרך ארגוני השמאל, הפוליטיקאים והאינטרסים השונים שלהם, ועד לתקשורת שצמאה לרייטינג. כל זה על כתפיים של חייל אחד מסכן בן 19.
הטור הזה הוא על מאות אלפי הורים שדואגים. ששולחים את ילדיהם מדי יום ראשון להגן עלי ועליך ועלייך. על אמהות שלא נרדמות בלילה, כי בנותיהן ובניהם מתמודדים עם רוצחים שטופי הסתה בשער שכם או בחברון.
הטור הזה הוא על השינוי שכולנו צריכים לעבור. כולנו. על הצורך בתהליך חברתי־חינוכי מקיף שלא הספקנו לעבור, ועוד לא התחלנו להעביר את הנערים הצעירים או “המבוגרים" שמובילים היום בעוז, ולאחרונה גם בחשש, את הצבא המוסרי ביותר (ללא ספק) בעולם.
כי אנחנו באמת רוצים להיות החברה המוסרית ביותר בעולם, שלצדה עומד הצבא החזק ביותר בעולם. אבל זה לא עובד. ולא, אחי השמאלנים, זה לא בגלל “הכיבוש", וממש לא יעזור לנסות “להיפרד" מהם. ולא, אחי הימנים, זה גם לא משום ש"לא נותנים לצה"ל לנצח", או שצריך להפעיל עוד כוח. אלא זה משום שלנו, כעם ישראל, יש תפקיד. אנו צריכים לבנות כאן דמות של חברה אחרת. מעין אבטיפוס של חברת מופת. חברה שחזקה מבחוץ, ורכה וחמה מבפנים. בגלל זה קשה לנו. ואנו נושכים שפתיים, מתאמצים, מתווכחים זה עם זה, ותוך כדי מתמודדים עם אויבים צמאי דם ועולם עוין.
אבל משהו מתחיל להשתנות. הרשתות החברתיות מאפשרות לעם להביע את דעתו. לצד פרצי ההתלהמות והאלימות המילולית, מתגלה עם חם, אוהב. כואב. כזה שחשוב לו לגבות את בניו, לא להפקיר פצועים, אך עם זאת, לברר אם טעו. ואם טעו, יש להעניש אותם. כמו שעושים עם בן אהוב. כי הטור הזה הוא עלינו, וכולנו יכולנו להיות חייל בן 19 בחברון.
הכותב הוא יזם חברתי־חינוכי, מנהל השדולה לאחדות העם היהודי, ויו"ר משותף של רשת הארגונים "מתחברים לעתיד משותף"