חיים, אהלן יא חביבי. מה שלומך? זה אני, קור הרוח הציני שלך, או כפי שאני מוכר בשמי המקצועי: "ראש המחלקה לחלקלקות פוליטית וליקוק לבוסים".
יש בעיות. אף פעם לא הפעלת אותי כמו שצריך. אבל בזמן האחרון הגזמת. הכתיבה שלך תוקעת לנו את הקריירה. סתום קצת את הפה. התחלת לפרסם פוסטים נון סטופ. מה זה, הפכת לרמב"ם? לליבוביץ'? חופר כמו קונגו. רוצה להמשיך לשייט בבטחה בקריירה הבינונית שלך? אז שב בשקט.
אם כבר חייבים להגג, תהיה בצד הנכון. עם האנשים הנכונים. התוכן הנכון. חדל מלספר על העבר החבול שלך. כאפות בברזייה? את מי זה מעניין? אף אחד לא רוצה מנחה רצוץ ושברירי. וחלאס להציק לטייקונים ולעשירים בכתבות שלך. צברת עשרות אויבים. מחצי עיר נודתה. בורחים ממך. המשך בכיוון הזה ולעולם לא תוכל לעבוד כיחצ"ן צמרת. חראם. חראם.
היי, יקירי, כאן חיים. קודם כל תודה על הביקור. חשבתי לא מעט על עצותיך. אחד מהבוסים שלי הסביר לי בעבר שעבודתי מובנת לי היטב ולעומק, אבל בכל הנוגע לפוליטיקה ומציאת חן בעיני מנהלים וקובעי מדיניות - נכשלתי. מודה, מעולם לא הצטיינתי בכך. מניח שבגלל החוסר הזה נתקעתי במקום שבו אני נמצא כיום, עובד כפיים בתעשייה נוצצת. ובעניין בקשתך: הייתי שמח להפסיק לפרסם. הכתיבה מפחידה אותי. כל תגובה עלולה למוטט אותי. איני יודע אם הם שם בבית, בנייד, ליד המקלדת, בזים לי, מבינים אותי, או מביטים בי כמו קוף בכלוב. החשש להוציא לאור את מה שמתרוצץ בראשי הוא משתק.
הלעג כלפי מרובה. זה ידוע לי. באזורים הבוהקים, שבהם מסתודדים כוכבים ענקיים עם בכירים מדושנים, מצחקקים על חשבוני. הפכתי מזמן לבדיחה קבועה. הלוואי שיכולתי לומר שאני חסין. אבל הכתיבה בלתי נשלטת. דעות לא פופולריות וסיפורים מיושנים פורצים החוצה ללא הפסקה. כמו העווית בשפה התחתונה שליוותה אותי שנים ארוכות. כמה שנאתי אותה. בגללה קראו לי אז בלעג "ג'וליאן שגרן", שהיה, להזכירכם, קומיקאי שהרבה לעוות את פניו. אבל ביום שהיא נעלמה והפכתי בהדרגה לילד רגיל, ולימים אפילו מקובל יחסית, התגעגעתי אליה.
בסופו של דבר, להיות עוד אחד שצועד בתלם הסדיר, זה די משעמם.
התרעות פיקוד העורף