קיץ 1974: משחק גמר הגביע העולמי בכדורגל בין מערב גרמניה להולנד, היה משחק הכדורגל הראשון שלי. בן פחות מ־5 הייתי ולא הבנתי כלום בכדורגל. מה שכן, כמדומני שהתחלתי להבין אז משהו בבני אדם. אני זוכר רבים מהם, חברים של אחד מאחי, ממלאים את הסלון: מכונסים מול טלוויזיה ווקסון בשחור–לבן מגורען, מפצחים גרעיני עפולה, שותים קולה ואורנג'דה מבקבוקי זכוכית של "ליטר פלוס", שואגים משמחה, נאנחים בצער - והפער בין האיגרא רמא של תחילת המשחק לבירה מכבי שבסיומו, מהלך עלי קסם.
מי שהתייסר כהוגן באותו הערב היה יוהאן קרויף, הגיבור הטראגי של הגביע העולמי ההוא (מי הכיר אז את המילה "מונדיאל"?) וללא ספק הכדורגלן הטוב בעולם בעת ההיא. קרויף היה ענק אמיתי: כלומר, יכול להיות שהיו שחקני כדורגל טובים ממנו, אבל מעולם לא היה שחקן טוב כמוהו.
בין הולנד של 1974 ליוון של 1979, בין גיל 5 לגיל 10, התעצבה אישיותי. כל מה שקרה לי מאז, לטוב ולרע, נתפס על ידי בכלים שסיגלתי לי בילדותי: גם כשהקפתי את עצמי ב"חבר'ה", כמו אותו אפרים דוידזון, הרגשתי בודד כעשהאל. גם כשהפועל חיפה זכתה (בטעות) באליפות, המשכתי להתגעגע אל קבוצת נעורי, זו שלא הייתה מסוגלת להיחלץ מהליגה הארצית, וגם כאשר הנשים הנכונות החזירו לי אהבה, הצלחתי להרגיש בעיקר תמיהה גדולה.
התרעות פיקוד העורף