אני מכיר את בצלאל סמוטריץ' הרבה שנים. בחור חכם, משכיל, חד מחשבה, מהרציניים שבחברי הכנסת. מהרגע שכף רגלו דרכה במגרש הפוליטי, אמצעי התקשורת התגייסו כדי להציג אותו בכוח כגרסה הסרוגה של אורן חזן, אולי מפני שלפעמים קל יותר להפוך את היריב שלך לפסיכי מאשר להתמודד עם הטיעונים שלו. כשחברי כנסת מכל הסיעות מעבירים תקציבים לגופים שיקרים ללבם, רק סמוטריץ' חוטף על זה בראש. כשרוב מדינות העולם המערבי מתנגדות לנישואין של בני אותו מין, איכשהו דווקא סמוטריץ' נדחף למשבצת של תואם האייתוללות.
אבל ההתבטאויות שלו אתמול הותירו גם את מי שמבקשים בדרך כלל לסנגר עליו, כמוני, ללא מילים. זה התחיל ב"אשתי ממש לא גזענית, אבל אחרי לידה היא רוצה לנוח ולא את החאפלות ההמוניות המקובלות אצל משפחות היולדות הערביות". זה המשיך בהסבר ש"זו לא רק נוחות. יש מלחמה כבר מאה שנה בארץ הזו בין יהודים לערבים". אחר כך הגיע הציוץ לפיו "טבעי שאשתי לא תרצה לשכב ליד מישהי שהרגע ילדה תינוק, שאולי ירצה לרצוח את התינוק שלה בעוד עשרים שנה". ולמנה אחרונה קיבלנו את רעייתו של חבר הכנסת, שהבהירה לרפי רשף שהיא לא מוכנה שערבייה תיילד אותה כי לידה זה רגע יהודי טהור.
בואו נדלג רגע על הטיעונים שאני מסופק אם אפילו סמוטריץ' מאמין בהם. שהרי הבעיה של סמוטריץ' לא באמת נעוצה בשאלה אם בנה הערבי של היולדת שלצד אשתו יהפוך למחבל בעוד 20 שנה. סמוטריץ' לא אמור להישאר 20 שנה בחדר היולדות כדי לראות איך מתפתח הזאטוט שליד, ואם אכן מתוכנן לו עתיד כטרוריסט - זה יקרה בין הוא יינק לראשונה בחייו במיטה הסמוכה לזו של הגברת סמוטריץ' ובין אם הוא יעשה את זה בחדר הסמוך.
איפה הנקודה המדויקת שבה הטיעון של סמוטריץ' חוצה את הגבול אל מחוזות הגזענות המכוערת? במקום שבו הוא לא יודע להבדיל בין הפרטי ללאומי. לרבים מאיתנו יש כלפי הערבים רגש עז של כעס, שגולש לעיתים גם אל מחוזות השנאה. הרגש הזה לא בא ממקום של גזענות. הוא בא מהמקום של ראיית הערבים כקולקטיב מאיים. שהרי כקבוצה לאומית, הערבים מצדדים במאבקו של האויב הפלסטיני, מניפים את דגליו, והרבה מאוד פעמים לא מצליחים להוציא מעצמם גינוי כשהוא פוגע בנו.
מכאן גם עליבותה של ההשוואה שעשה אתמול ח"כ מיקי רוזנטל, כשכינה את סמוטריץ' "אס־אס יהודי". היהודים לא הסתובבו ברחובות גרמניה ודקרו גרמנים. הערבים עושים גם עושים את זה. ולכן, גם אם אנחנו חוטאים בהכללה כשאנחנו רואים את כולם כחלק מאותה חבילה לאומית ערבית, זו הכללה שנוכח המציאות הביטחונית, המדינית והלאומית קשה לבוא אליה בטענות.
אלא שסמוטריץ' לא דיבר על המקום הלאומי. סמוטריץ' דיבר על הערבי הבודד. על הפרט. סמוטריץ' לא רוצה ערבייה בחדר הלידה של אשתו, רק משום שהיא ערבייה. שהרי הערבייה בחדר הלידה לא באמת מאיימת עליו. בחדר הלידה היא לא האויב. בחדר הלידה היא לא מניפה דגלים. בחדר הלידה היא לא מציינת את הנכבה. בחדר הלידה היא עושה בדיוק מה שעושה אשתו. בחדר הלידה היא אישה פרטית המביאה לעולם באופן הכי אישי ואנושי את פרי בטנה. זהו. וכשסמוטריץ' לא מוכן שהיא תהיה שם איתו באותו חדר, רק משום שהיא ערבייה, הוא מכריז על עצמו "אני שונא וגזען".
בצלאל סמוטריץ' מייצג ציבור. טוב היה לראות אתמול רבים כל כך מבין אלו שבחרו בו, מתנערים בשאט נפש מדבריו. אבל זה לא מספיק. דווקא משום שסמוטריץ' נשלח לכנסת על ידי מפלגת תקומה, שלרבנים מקום חשוב כל כך בקביעת סדר היום שלה, חשוב לשמוע מהם קול ברור. מאבק מול ערבי הנוהג כאויב – כן. גזענות ושנאת ערבי באשר הוא ערבי – לא.
ואולי אין מתאים מהיום הזה להזכיר ולאחל בריאות לרב אביחי רונצקי, שביקש לתרום כליה לחולה ערבי, תוך סיכום מראש שרעייתו הבריאה של אותו ערבי תתרום את כלייתה לחולה יהודי.