עד ששישי אחד, בשולחן הקידוש, אחותי חדלה מאכילתה והביטה בנו. "מה קרה, אמילי?", שאלה אותה אמי, "למה את לא אוכלת? זה הבשר שאת אוהבת".
"כן, לא דניאל", אמרה אמילי והשפילה את ראשה. "אני אוהבת בנות". היא לקחה ממני את המכתב ועדיין לא הצליבה מבטה עם הורי.
צחקנו, כאילו שכחנו מההורים ההלומים בחדר ליד.
היא גרה ברמת גן עם מאי, זוגתה הנפלאה. הן מגדלות יחד כלב קטן ופוחז בשם אלברט. בימי שישי הן מרגישות שקצת ריק לי, מתקשרות אלי ובאות לאסוף אותי מביתי. הן מניחות על השולחן שלהן את כל המטעמים שאני הכי אוהבת. אין ספק, יש להן בית אמיתי.
הן נדרו נדרים, נשקו זו לזו, ובספירה לאחור של כל הקהל דרכו על שתי כוסות. לזכר חורבן בית המקדש, לציון הבנייה היפה והחדשה של ישראל הליברלית, התומכת, החכמה.
התרעות פיקוד העורף