הגיליוטינה ממשיכה לכתוש. עוד ראש רצוץ נתלש מגוף דואב. אלילי האתמול מחוסלים בזה אחר זה וההמון מפזז ושואג.

רגע אחרי ששטפנו את ידינו מנחילי דם הנבלים האחרונים, העיניים נישאות אל הכוכבים הרעננים שנוסקים כעת בשמי ישראל. הם מושאי הקנאה הרגעית. כוכבי המדורים ונסיכי הכותרות. כמה נעים לראות אותם בשיאם. אבל בליבנו, אנו יודעים שמחר, מקסימום מחרתיים, גם מי שהוכתר עכשיו כגיבור, יניח את ראשו, עייף מקרבות וביזויים, עד שצליל העריפה יישמע שוב.

לפני מספר שנים, שבע אם איני טועה, הבטתי בפליאה והערצה בענבל אור כשפסעה במלוא הדרה לעבר אולפנו של שרון גל, אז מגיש התכנית 'לילה כלכלי'. בזמנו כשעבדתי בחברת החדשות של ערוץ עשר, אור סימנה את הנסיקה הכבירה של קבוצת אנשים עמוסי כריזמה שהשכילו לצבור מיליונים בשוק הנדל”ן שהחל לרתוח. התפעלתי מהעוצמה הכלכלית שהפגינה ומהביטחון היצוק שבקע ממנה, והתקנאתי בכמויות הכסף האדירות שהתגלגלו סביבה. היא הייתה מהבולטת בצונמי של מצליחני בנייה שהעיתונות לא פסקה באותם ימים מלסקר ולהלל. כתבו על הפרויקטים שלהם, על הרכבים בהם נסעו, על המסיבות שערכו ועל ההון הרב, הכמעט אגדי, שהרוויחו.



העיתונאים, ואפשר לומר במידה מסוימת שאני ביניהם, לא בדקו את התופעה לעומקה ולא ביררו את הלגיטימיות שלה. כולם רצו לספר ולשמוע עוד. צופי הטלוויזיה וקוראי העיתונים התפעלו מההכנסות הכבירות וביקשו גם הם להתעשר קצת. לעשות קופה. התחושה הייתה שמי שמפסיד את הזדמנות לגרוף רווח ממכרה הזהב שנפער מול עינינו הוא פרייאר, ואור החזיקה במפתחות.

שנים חלפו. חלק מהבלוף נחשף. עכשיו, הגיע הזמן לקבור את הגיבורים שהפכו לנוכלים, ועמוק.

המשפט הציבורי הוא עניין מסוכן ומרושע אצלנו. אכזרי. לא שענבל אור היא שה תמים. אם עשרה אחוזים מהחשדות שמועלים נגדה נכון, מגיע לה עונש קשה. אין נורא בעיני מאנשים שמרמים. אבל גם בהתחשב במעשיה (לכאורה) קשה לומר שהופתעתי מהתגובה הציבורית, מעוצמתה והתפתחותה. בארצנו זהו הליך טבעי. אנחנו סוגדים, מעלים לדרגות אלוהות, מתחככים, מסתנוורים ואז מוצאים לאור השמש את כל הליקויים שהיו ברורים וגלויים, שהתעלמנו מהם בזמן שיכרון החושים ובכעס אלים וצהבהב, מוציאים להורג בכיכר העיר.

זוכרים את אוסלו? לקראת אמצע שנות התשעים של המאה הקודמת כל מי שהיה מקורב לקברניטי ההסכם זכה לכבוד מלכים והוכתר ליקיר האומה. מעללי החבורה שהקיפה את רבין תפחו עד לכדי האדרה מיתולוגית. פחות מעשור עבר והכל השתנה. הכינוי “פושעי אוסלו”, שנחשב פעם לביטוי של אותם פסיכים משיחיים וקיצוניים, הפך למטבע לשון שגור, וכמעט אפילו לגיטימי, והיום מבשרי השלום של שנות התשעים נתפסים על ידי חלק מהציבור, כבוגדים.

זוכרים את נוחי דנקנר, לב לבייב ובני שטיינמץ? איך הבטנו בהם בעיניים בורקות, מתחננות. מתפללים שישימו לב, שיציעו ג’וב. באותם שנים העיתונים פרסמו יומם וליל פרופילים מהללים וסיפורי הצלחות של טייקוני ישראל, סיפורים על טוב הלב ועל גאונותם הפיננסית. הכול בסגנון לקקני שנשמר עבור יושבי האולימפוס. אבל אז הגיעה המחאה החברתית והכל התרסק. העין המשתאה הפכה למבט מלא בוז ושמם, שבעבר פתח דלתות, נתפס כמקולל.

יש לי תחושה שהבאים בתור יהיו דוברי הימין, שזוכים לאחרונה להערכה מקץ שנים של דיכוי תרבותי ותקשורתי. אין בלבי נגדם. להיפך, מוצאים חן בעיני הקולות והטיעונים שהם משמיעים. אבל, אין לי ספק שהפריחה וההערצה תשתנה בעוד זמן לא קצר. אראל סג״ל שמונף כיום לדרגות האלהה של כוכב רוקנ׳רול, אולי ימצא עצמו תוך כמה שנים נבלע בתוך המטחנה הבלתי מתפשרת שלנו. נקצץ וחבול מכל כיוון.

"עלול למצוא עצמו נבלע במטחנה הבלתי מתפשרת שלנו". אראל סג"ל. צילום: אריק סולטאן

זה גורל הנועזים בעמנו. נדמה לי שהדרך היחידה לשרוד בישראל לאורך זמן היא לדלג בין הטיפות ולהימנע מנקיטת עמדה נחרצת, מבלי לנסוק גבוה מדי. בריאל פוליטיק מוחלט - לדאות עם הרוח לכיוון אליו היא נושבת.

ראש הממשלה שלנו הצליח להבין את זה טוב מכולם. נתניהו פיתח התמחות במדע המעודן שמזהה הלכי רוח ומדייק אותם לכדי נאומים ומעשים מחושבים.
אני מבין אותו. את מי שלא פועל כך, המכונה הקניבלית שהיא יצר הנקם ההפכפך שלנו, טוחנת עד מהרה לאבק.