השבוע היה תורה של עזה להיות במוקד החשש הלאומי: תרגיל בעוטף עזה, תדרוך קצינים בכירים, פעילות מעבר לגדר, והשיא – זיהויה, חשיפתה והשמדתה של מנהרת תקיפה.
הזיהוי, החשיפה וההשמדה הם הישג טקטי לא מבוטל, טכנולוגית, צבאית ומוראלית. הבעיה היא ששבוע עזה האחרון לא קידם כהוא זה את פתרון בעיית עזה. השאלה היא אם עזה תתפוצץ, והתשובה היא כן. פוטנציאל הנפץ הוא תלוי המצור, והנתונים על מצבם הקשה של העזתים מדווחים ברמה כמעט יומיומית.
מעבר לכך, המצור על עזה הוא כיום הנושא המרכזי בדיאלוג האינסופי בין ישראל לטורקיה. כזכור, ארדואן הציג שלושה תנאים לפיוס עם ישראל: התנצלות ישראלית רשמית על הרג האזרחים הטורקים במרמרה, תשלום פיצויים למשפחות ההרוגים ולפצועים והסרת המצור מעל רצועת עזה.
מאז התנצל נתניהו אישית, יוסי צ'חנובר סיכם על פיצויים, ונשארה סוגיית המצור והנמל. כל הנחה לטובת הקלת המצור על הרצועה תיתקל בדרישת משפחת גולדין, מגובה בימין, כתנאי להחזרת גופות הדר גולדין ואורון שאול ז"ל. תמורתן אמורה ממשלת ישראל לשחרר את פעילי חמאס שנעצרו בתקופת צוק איתן בגדה.
זה כל הסיפור בעזה, וכל השאר - חשיפה זניחה של מנהרה אחת, פוטנציאל פיצוץ ושפע הצהרות בומבסטיות מצד ראש הממשלה, שמחפות על חוסר יכולתו להחליט.