לאכול כאפות: עד מתי אוסף מסעדות בינוניות יעשו עלינו פוזות?

התיאוריה שלפיה אם תהיו קשים להשגה נרצה אתכם יותר, לא עובדת עלינו. אגב, היא אף פעם לא באמת עבדה. ולא, אני לא מדברת על גברים, אלא על הטרנד של מסעדות תל אביביות חדשות שנפתחות ומתעקשות לא להחזיק טלפון במקום, כדי שחלילה לא ניתן יהיה להזמין מקום מראש. השיטה עובדת כך: אנחנו ניצור באזז כאילו המקום שלנו הוא הכי מבוקש בעיר, לא נענה או נפרסם מספר טלפון, נגרום לכך שרק מקורבים וחברים של האקסים של הבעלים יוכלו למצוא מקום פנוי, וכמובן, ניתן לאנשים לעמוד בחוץ בתורים ארוכים. קצת כמו רווקה תל אביבית ממוצעת בת 20, שמשום מה מתעקשת לרדוף אחרי בחורים שלא מתייחסים אליה. יש פה מישהי שזה לא קרה לה?

שעה וחצי על השעון, וחבורת ה"פרוטקציונרים" נכנסה למסעדה שנראתה כמו מסעדות הפועלים שאני אוהבת ביפו, עם שולחנות הפורמייקה והכיסאות שצריך לתקוע להם ניירות מתחת לרגליים כדי שלא יזוזו. אחר כך חיכינו חצי שעה נוספת כדי שיתייחסו אלינו ועוד 40 דקות עד שהגיעו מנות הבית בצלוחיות קטנות. בערך בחצות עליתי על מונית וחזרתי הביתה מורעבת, לא לפני שביקשתי מהנהג לעצור לי בדוכן החדש של הצ'יפסים ליד ביתי, שמעולם לא יצא לי לטעום, כי גם שם יש תור אינסופי. אלא שהנער עם הכובע הממותג של הרשת האמריקאית כבר ניקה את הכלים המשומנים וגרף את המים החוצה. "מה סגור?", ניסיתי להפעיל את המבט הפתייני שלי, המתעלם מהעובדה שבדוחק יכול היה להיות לי ילד בגילו. אלא שהנער ככל הנראה לא הצליח להתעלם מעובדה מצערת זו וענה: "כן, גברת. כבר סגור".