באורח מקרי ויוצא דופן קרה ששלושת ילדינו נמצאים הפסח באותו רובע בניו יורק, כמעט במרחק הליכה זה מזה, ואין בכוחנו להפוך את הנוחות הגיאוגרפית הזאת לחג משפחתי. בתנאים רגילים הייתי עושה כל מאמץ כדי שזה יקרה, כולל לנהוג שמונה שעות לכל כיוון. אבל במשפחה שפסח מופיע בתודעתה הקולקטיבית אחרי השואה, שוכן הביצוע מחוץ להישג ידי. אינני יכול לגרום לדברים לקרות. פעם הייתי טוב בזה, אבל מאז שקפצה עלי זקנה והתקף נבזי למדי של בריאות רעה, אני יוצא מהבית בעיקר לאחד הרופאים המומחים שלתור אליהם או לבדיקה שהם רשמו לי אני ממתין חודשים.
בחודשים האחרונים היו כמה ימים בודדים שבהם לא הייתי אצל רופאים, וכאשר אני מדדה הביתה, אני תוהה אם כל זה שווה את המאמץ. אם מבוגר היה שומע אותי, ודאי היה אומר שאסור לדבר כך, שזה לפתוח פה לשטן. אבל השטן כבר פה טרם שפתחתי פה. היה נחמד אילו היו לנו זוג הורים ג'דעים מכל צד, אבל אין לנו. הורינו שלא ממש הסתדרו בחייהם, שוכנים שנים רבות בשכנות טובה בקריית שאול.
אינני יודע מה עוד יקרה השבוע בדרך לליל הסדר, אבל אינני אופטימי. מצד שני, הידיעה שאיננו מחויבים להתייצב היכנשהו או אצל מי שרחמיהם נכמרו והם רוצים לקיים מצוות כל דכפין, יש בה הקלה גדולה. אין משהו מעצבן יותר מלהיעתר להזמנה שאינך יכול להגיע אליה מסיבות אובייקטיביות. גם חגים אחרים עברו כך ושרדנו, ופסח אינו מפחיד אותי יותר ממה שכבר הפחיד ולקח, תמיד בסמיכות זמנים חשודה ומעיקה לסדר. נעשה את שאנו עושים כל ערב. אני אקווה שלמחרת ארגיש יותר טוב. אני מניח שיהיו כמה רגעים קשים של געגוע צורב למי שאינם. אבל זו דרכו של עולם וגם על זאת אינני מתכוון לפתוח דוכן דמעות.
התרעות פיקוד העורף