"את חייבת להבין, זו האמנות שלה, היא אמנית, אי אפשר להתערב לה ביצירה", אמרתי לאשתי לאחר שנכנסה לקרב הודעות טקסט עם 'הנמרה מוונצואלה' - הלא היא האישה החשובה בחיינו, עוזרת הבית, שזכתה בצדק רב בכינוי. מהיום הראשון היא הבהירה לנו שיש לה שלושה חוקים: היא לא מוכנה לקבל הערות (ביקשה שניתן לה “לעשות את שלה"), רוצה הפסקת קפה אחרי כל חדר שהיא מנקה, ושלא נעז לצחוק על המבטא הדרום אמריקאי שלה. 



עם הזמן גילינו שיש לה הרבה יותר משלושה חוקים ושלעתים נדמה שאנחנו עובדים יותר אצלה מאשר היא אצלנו. כך למשל הרגשנו לפני שבועיים כשהנמרה הודיעה לנו שהיא דורשת שנקנה שואב אבק חדש מתוצרת דייסון, כי זה השואב החביב עליה ו"בכל בית שאני מנקה בקביעות קנו לי שואב כזה".
 
"נו", אמרה לי אשתי, "זה בדיוק מה שאמרת אז עם השואב שהיא דרשה שנקנה לה, אמרת שאסור להתווכח איתה, כי זה עניין שצריך להסתכל עליו מהצד האמנותי, השואב בשבילה זה כמו מכחול לצייר, שצריך לראות בה אמנית אבק".
 

"נו, ואת לא מסכימה איתי שהיא אמנית אבק?", אמרתי לאשתי. "תראי, אם את חושבת שאת יכולה למצוא עוזרת בית טובה ממנה, בבקשה, תמצאי".
פניה של אשתי השתנו בשנייה אחת. "אני מודה, אי אפשר להשיג מישהי יותר טובה ממנה".
 
"ברור שאי אפשר, היא עילוי", אמרתי, "ולכן אני חושב שאין ברירה, את צריכה לשלוח לה הודעת התנצלות, לבקש את סליחתה ולהבהיר לה שעשית טעות כששלחת לה את ההודעה האחרונה והערת לה על הדרך שבה ניקתה את התריסים".

"כן, אבל תכף פסח, חג הניקיון, הרף עולה בפסח, בגלל זה שלחתי את ההודעה".

"את חושבת שפסח מעניין אותה? אם שכחת היא נוצרייה מוונצואלה".
 
אשתי שלחה לנמרה את הודעת ההתנצלות וביקשה ממנה להמשיך להגיע אלינו. בתגובה היא זכתה לקבל ממנה הודעה חד־משמעית: "אבוא אבל אני מבקשת מכם לא להתערב לי שוב בעבודה!".
 
אני מכיר את אשתי היטב, את הניואנסים הקטנים ביותר, וישר ראיתי את העלבון האדיר שהיא חשה כשקראה את הודעת התגובה של הנמרה. "אני לא יכולה להרשות לה להתייחס אלינו כמו אל סמרטוטים", הכריזה אשתי. "מאמי", אמרתי לה, "כולנו סמרטוטים בעולמה של אמנית האבק הזו".

***
אף שהנמרה מטלטלת את חיי כל שבוע כשהיא באה ודורשת ממני לא לצאת מחדר העבודה עד שהרצפה של המטבח והסלון תתייבש וכך אני מוצא את עצמי במצור במשך שעות, ואף שהיא ממש לא זולה, אני מעריץ אותה. אני מסתכל על ההתנהלות הכללית שלה וחושב לעצמי: ככה גם אני צריך להיות. כדי לשרוד בעולם הזה אתה צריך להיות כמו הנמרה. אין מקום לרכי לב. אתה צריך לשאוג ולחשוף שיניים.
 
אבל מה שבאמת הופך מישהו לנמר הוא היכולת לסכן דברים בשם האמונה והעקרונות. אני ואשתי קליינטים קבועים של הנמרה, היא אצלנו כל יום חמישי, כלומר אנחנו הכנסה קבועה שלה, אבל עדיין היא הייתה מוכנה לנפנף אותנו בשניות משום שהרגישה שפגענו בעקרונות שלה. בשביל לסכן דברים הרבה יותר קטנים אני צריך לעבור חצי שנה של טיפול פסיכואנליטי.
 
איך הייתי רוצה להיות כמו הנמרה, לשלוח הודעות עם סימני קריאה לכל מי שמעז להתעסק איתי ולהיות ממש בטוח בעצמי ובעשייה שלי. מודה, אני פחדן גדול וכמעט לא מסכן שום דבר. רוב הזמן אני עסוק בלחשוב מה יקרה לי אם אאבד דבר זה או אחר בחיי - ולכן רוב הזמן אני מתנועע בעולם משותק ובבהלה ענקית. רוב הזמן אני מריץ בראש תרחישי בלהות. ומהמקום הזה אני יוצר את המציאות שלי. וברור לי שליצור מציאות מעמדת נחיתות זה חיסרון עצום, אבל אני פשוט לא מסוגל להפסיק.
 
בחלומות שלי אני כמו הנמרה מוונצואלה. תוקף וקורע את המציאות שלי באסרטיביות. אבל אני יותר בסגנון של מדוזה, המדוזה מרמת אביב.

***
השנה זו הפעם הראשונה שבה אשב סביב השולחן בליל הסדר ואוכל לממש את קונספט־העל של החג: "והגדת לבנך", כי זו השנה הראשונה שבה הבן שלי יכול להבין את מה שאני אומר לו. לכן ברגע הנכון בליל הסדר אגש אליו ואגיד לו מה החג הזה אומר בעצם. 
 
"בן יקר", אגיד לו, "חג הפסח הוא חג החירות, החג שבו יצאנו מעבדות לחירות, ואני רוצה שתיקח דוגמה מהחג הזה לחיים הפרטיים שלך. אתה יכול לעשות הכל ולגבור על כל עבדות שאתה עלול להיתקל בה בחייך. תעשה את כל מה שאתה חולם לעשות, תקשיב רק ללב שלך ולא לשום קול חיצוני. חוץ מבימי חמישי כמובן. בימי חמישי הנמרה מגיעה ולה אתה כן צריך להקשיב. אם היא אומרת לך להישאר בחדר - תישאר. אם היא אומרת לך להביא לה את השואב - תביא. מה שהיא אומרת - תעשה. בקיצור, בן, בדיוק כמו שבני ישראל הצליחו לעשות את הקשה מכל ויצאו ממצרים כעבדים והגיעו לישראל כעם חופשי, כך גם אתה יכול לעשות הכל ולהיות כל מה שתחלום עליו. חוץ מבחמישי כמובן".