בליל הסדר ההוא טלי, אחותי הגדולה, מצאה את האפיקומן. כמי שמכירה את נפש בהמתה היא ידעה שהיא צריכה להסתיר את המידע הזה היטב מאחיותיה ובעיקר מבני דודה שבנו על האפיקומן הזה בפנטזיות מרחיקות לכת. שמירת הסוד הייתה משימת חייה, והיא החליטה שימות העולם - חלק המצה הזה יישאר אצלה! ככה היא חיבקה אותו היטב מתחת לז׳קט שלה, מנסה לשמור על ארשת פנים נונשלנטית, כאילו הפירורים לא מתחילים לגרד לה בכל הגוף. תמות נפשה עם פלישתים! כשהגיע רגע החשיפה היא עוד היססה, ניסתה לוודא שלא מערימים עליה כדי שתחשוף את הסוד ובכך תאבד את האוצר, אבל מפה לשם כבר לא נשאר דבר לגלות. שרידים של מצה נראו היטב, אבל לכי תוכיחי עכשיו שזה אכן היה האפיקומן המדובר. אחותי בחורה חכמה, לא יודעת מה קרה לה בפסח ההוא.
קרובי הדתיים מצליחים לייצר בכל שנה שאלות אקטואליות ופילוסופיות הנוגעות לחלקים השונים של ההגדה. כל הכבוד להם, בחיי. מבחינתי שיא הערב הוא בייצור קולות שניים ושלישיים לשירים האלמותיים של החג, והם מצליחים להתדיין ולהתפלסף עד ששעון השבת מכבה עליהם את האור ואז עוד קצת. קרה אצלנו לא פעם. כבר שמעתי על משחקים ומעגלי הודיה, סבבים שבהם כל אחד מספר איך הוא יצא השנה מעבדות לחירות ומה המרור מסמל עבורו.
הערב הסדר אצלי. גם אני חשבתי על שבירת מסורת מתוקף היותי בעלת הבית והמחליטה, גם אם רק על תחום מאוד מאוד מצומצם, והערב פשוט אחביא כמה אפיקומנים כדי שהילדים יצאו מבסוטים בכל מקרה. זו הרי לא באמת המתנה שמתניעה את המוטיבציה להשתתף אלא החיפוש. אולי זה גם ימנע חזרה של התרחיש בחג ההוא, שלא יסתובבו עם פירורי מצה דבוקים לבגדים ולידיים מרוב הסתרה. זה כמו מלט, החרא הזה, לא ירד גם עד הפסח הבא
התרעות פיקוד העורף