עד אותו יום מיוחד היה בי החשש שחוקר פרטי דולק אחריי ומצלם את הקעקוע שלי בזום אין בדיוק כשאני צוללת לתוך מכנסיו של מישהו. ועכשיו, מה, נאדה? אני פשוט מותרת? אכזבתם. אתם מסוגלים ליותר.
היום המרגש הזה המשיך בהודעות לכל חבריי הטובים שליוו אותי בתקופה המאתגרת והתגלגל להודעות קולניות צווחניות ליחידי סגולה:"קולולולו, מי זאת, מי זאת הגרושה"? ונחתם בהצעות מגונות לא מעטות ומקוריות ביותר שכללו אלכוהול פלוס אוברנייט במחיר מבצע בכל וריאציה אפשרית - בר, מועדון ואף לילה במלון (מה גברים לא יעשו בשביל להכניס את המכחול לשפורפרת).
החלטתי שאני לא מחליטה. החיים הרי ממש נזילים והכול יכול לקרות כל הזמן ולכל אחד. האהבה הבאה שלי תהיה הדרגתית ומושכלת יותר (העיקר הכוונה) ולא אוותר על אושרי בשביל האושר של אף גבר אחר, זולת בני כמובן. ומעל לכל - חלחלה לתודעתי ההבנה שאם אני לבד בביחד, עדיף להיות לבד בלבד.
טפחתי לעצמי אפילו על השכם. קלטתי שגידלתי ביצים אחושילינג, שהתבגרתי בעשור בזמן זה. ומעל לכל - חשתי שהורידו ממני את האזיקים הקטנים אך הכה לוחצים הללו של הנישואים, ונשמתי לרווחה.
פתאום לשיר "אני ארקוד על מדרגות הרבנות" הייתה כזאת עוצמה ו"הכל עובר חביבי" הקדישו ממש לי את הפזמון והלחן. זכיתי בעצמי, בנפשי ובמיניותי (שהייתה צמאה לתחנת רענון אמתית יותר מדיי זמן). חייכתי. כל החיים לפניי. כל הגברים לפניי. כל הבחירות בידיי. זה חג החירות שלי, ולראשונה בחיי לא אשאל "אחד מי יודע".
התרעות פיקוד העורף