זה היה שבוע שבו הדמוקרטיה - שהעיתונות והשמאל הישראלי נוגסים בה בעקביות, כמו פאקמן רעב - איבדה עוד חתיכה שלה. 

ביום שלישי נערכה בכיכר רבין בתל אביב עצרת התמיכה בחייל אלאור אזריה ובמשפחתו. יום קודם לעצרת הזו קרה כאן משהו שאני לא זוכר כמותו. כלי התקשורת בישראל, אוסף ענק של עיתונאים, שחופש ביטוי צריך להיות משהו שהם שותים בבוקר עם הקורנפלקס, התגייסו כדי לחרב את העצרת הזו ולא לאפשר לה להתקיים. תל אביב ראתה כבר הרבה הפגנות. שמאל וימין, יהודים וערבים, כל המינים וכל הצבעים. תמיד חשבנו שחופש הביטוי צריך לאפשר לכולם להשמיע את דעתם. אז חשבנו. זו הפעם הראשונה שאני זוכר שהעיתונות, דווקא היא, הובילה מאבק בוטה נגד הפגנה. 
 



אמנים שהבטיחו לשיר בכיכר מצאו את עצמם נצלבים, כאילו התגייסו ללהקה של ג'בהת א־נוסרה. עודד בן עמי, בראיון עם רון חולדאי, ניסה לברר אם אין לעירייה שיקול דעת שיאפשר לה למנוע את האירוע. טלי ליפקין שחק גייסה את התוכנית שלה בגלי צה"ל כדי להסביר שההפגנה הזו היא "אנרכיה". את האירוע המתוכנן היא כינתה "מתקפה ישירה, בכינון ישיר, על הצבא ועל הרמטכ"ל", ובאקט רדיופוני מוזר שאלה את פרופ' אסא כשר "האם אתה מוכן לקרוא למארגני העצרת הזו לבטל אותה?".

עצרת התמיכה באלאור. צילום: אבשלום ששוני
 

ההחלטה של התקשורת להכריז שמדובר בהפגנה אישית נגד הרמטכ"ל הייתה ספין מכוער. ראשית, מכיוון שכל מי שהיה בהפגנה שמע את הדוברים כולם מחבקים את גדי איזנקוט ומבהירים שאין להם שום טענה אליו. שנית, משום שגם מי שמאוד יתאמץ, לא באמת ימצא על מה יש להתלונן על הרמטכ"ל בפרשה הזו. כי בניגוד לדובר צה"ל מוטי אלמוז, ובניגוד לשר הביטחון, שאליו עוד נשוב, איזנקוט היה דווקא השקול שבחבורה. אבל כל מי שניסה לפגוע בעצרת ידע שהדרך לשם עוברת דרך הטענה שהמפגינים מנסים ללכת לאיזנקוט על הראש, אם לא למעלה מזה. 
 

# # #
 

כמו בכל עצרת או הפגנה, כל אחד הגיע אליה מסיבה אחרת. אני, לדוגמה, רוצה שההליך המשפטי ימוצה עד תום באופן מסודר. שמערכת השיפוט הצבאית תסיים את פעולתה ותקבע מה באמת קרה שם. אז למה הגעתי? הגעתי, כי רציתי להביע הזדהות עם הוריו של אזריה שלבי יוצא אליהם. הגעתי, כי כשאני רואה לוחם קרבי מובל באזיקים - כשהמדינה מחשידה אותו ברצח, בעקבות ירי שלו על מחבל במהלך פעילות מבצעית - מתפוצצת לי הבטן. 
 

הגעתי, כי לא יכולתי לסבול את העובדה ששר הביטחון מתלהם כמו אחרון הטוקבקיסטים והתקשורת, שהתגייסה לעבוד במערך הדוברות שלו, אפילו לא שואלת אותו על זה. לא שואלת למה הוא קבע ש"החייל סרח" עוד בטרם הסתיימה חקירת מצ"ח. לא שואלת למה הוא מפרט את ממצאי התחקיר המבצעי נגד החייל, כשחוק השיפוט הצבאי אוסר על זה, מתוך מטרה לשמור על החקירה נקייה. לא שואלת אם הוא לא איבד את הראש כשקרא למי שמבקרים את כל ההליך הזה "ראשי כנופיות" או כשהתייחס לעצרת המתוכננת ואמר "אנחנו לא דאע"ש". 
 

והייתה עוד סיבה שבגללה באתי לעצרת. באתי כדי למחות נגד הטרור שהופעל נגד כל מי שביקש לבוא ולמחות. נגד מי שניהל מלחמה מכוערת נגד אייל גולן, עד שהוא הוכרח לבטל את השתתפותו. נגד מי שהצליח להפחיד את דוד ד'אור. נגד עיתונות ששמעה את סאבלימינל מספר על האיומים שהוא קיבל ועל ההופעות שאיימו לבטל לו וזה לא באמת עניין אותה, על אף שהיא מסבירה כל הזמן כמה חשוב שאמנים ישמיעו את קולם.  

 

# # #
 

אני יודע. יש גם כאלה שחושבים אחרת ממני ובאו לכיכר כדי להגיד שהם בעד ירי במחבל, גם כשהוא לא מסכן אף אחד. ראיתי אותם. ראיתי גם את אלה שטרחו ובאו כדי לקלל ולאחל מוות לעיתונאים, לשמאלנים ולערבים. שוליים כאלה יש בכל אירוע. למי שמסקר אירועים כאלה נתונה ההחלטה אם להבליט אותם ולספר שהם העיקר גם כשהם לא, או לזרום עם הרוב ועם הרוח הכללית ועם מה שקורה על הבמה. 
 

במחאה החברתית, לדוגמה, היו מי שהניפו דגלי פלסטין. הם היו מיעוט קטן ושולי. אם מישהו היה מבליט אותם הוא היה הורג את המחאה. במשחקים של הפועל תל אביב נשמעות אמירות גסות יותר מכל מה שנשמע בעצרת השבוע, עם הרבה שואה ואיחולי מוות. במשחקים של בני סכנין קוראים "בדם ואש נפדה את פלסטין". אילו מישהו היה מחליט להפוך את זה ללב הסיקור, סכנין הייתה נתונה במעצר מינהלי כבר מזמן. זה לא קרה כי הלב של העיתונות והעיתונאים מחובר להפועל, מחובר לסכנין, מחובר למחאה החברתית. 
 

ראיתי את הדיווחים השונים מהעצרת. אני לא יודע איך נראה הבדל בין 6,000 ל־8,000 מפגינים. אני יודע שמי שדיווח שהיו בכיכר 1,500 שיקר. חלק מהעיתונאים שסיקרו את העצרת באו עם הטקסטים מוכנים מראש מהבית. כתב אחד של ערוץ 10, מואב ורדי, שבילה את הערב בתוך קבוצה של כמה עשרות מקללים שסיפקו לו תמונות קשות לרוב, סיפר אחר כך ששלושה רבעים מבאי העצרת היו אנשי לה פמיליה ולהב"ה.

כל הסרטונים שיצאו אחר כך נהנו להציג שוב ושוב את הקבוצה הזו כפניה של ההפגנה. זה היה קשקוש. אני יודע. עמדתי שני מטר מאחורי ורדי ושני מטר מהקבוצה הזו כמעט כל הערב. 
 

לזכותו של ורדי אומר שאני לא טוען שהוא עושה את זה במזיד. ורדי הוא בחור טוב. הוא פשוט בא לעצרת מצויד בתקווה מוקדמת שהיא תיכשל, וכך נראו הדיווחים שלו. בדיוק כמו שעשה לפני כמה חודשים כשישב באולפן, ובצעד שכמוהו לא נראה הקריא טוקבקים שנכתבו באתר של ערוץ 20 רק כדי להוכיח שמדובר בערוץ קיצוני, כאילו שמישהו בערוץ 20 כותב את הטוקבקים האלה בעצמו, וכאילו שהטוקבקים באתר של ערוץ 10 מנומסים יותר. כתב אחר של ערוץ 10 מילא את חשבון הטוויטר שלו בדיווחים לעגניים מהכיכר, שעות לפני שהגיעו אליה ראשוני המפגינים. מי שקרא את הציוצים שלו, הבין שהסיכוי שהדיווח שיגיע בהמשך יהיה הגון לא מאוד גבוה. 
 

כלי התקשורת כולם הקפידו להדגיש שמדובר בעצרת דלת משתתפים. בעיני שלי, אגב, העצרת הזו - שהרים שרון גל כמעט לבדו - הייתה מרשימה. אם אחרי הבליץ התקשורתי, והאיומים על האמנים, והדה־לגיטימציה להפגנה והדה־הומניזציה למפגינים הגיעו בין 5,000 ל־8,000, הם ראויים לעיטור העוז. בעצם אני רוצה לשאול משהו אחר. הרי לחלק גדול מההפגנות נגד מתווה הגז לא הגיע מספר כזה של מפגינים. נו, ואתם זוכרים מישהו מדווח פעם באכזבה על נוכחות דלה? על מיעוט המשתתפים? ברור שלא. כי מי שמדווח, בידיו המפתח לקבוע איך תמוסגר העצרת אחר כך. וכאן ההחלטה הייתה מראש ברורה. את העצרת הזה יש לסכל בכל מחיר. 
 

# # #
 

בואו נדבר רגע על הדיווחים שיצאו מהכיכר. אף אחד מהם לא דיבר על אלימות פיזית. כולם ניסו להפוך את הקריאות של כמה עשרות אנשי לה פמיליה, קריאות מכוערות גם בעיני, ללב העניין. למשהו שמכתים את כל האירוע. לפני כמעט שנה ראתה הכיכר הזו הפגנה אלימה באמת. זה היה כשעולי אתיופיה התפרעו, שרפו פחים, הפכו ניידת, זרקו אבנים ופצעו שוטרים.

אם אשמע עיתונאים שיטענו שהם הבליטו וגינו השבוע את קללותיהם של אנשי לה פמיליה רק משום שאלימות היא בעיניהם דבר רע, אפילו אם היא רק מילולית, אני כמעט אשתכנע למחוא להם כפיים. אבל אז אשאל אותם, אם כך, איך זה שאת המפגינים מעולי אתיופיה הם חיבקו. הרי שם לא קיללו עיתונאים. שם זרקו אבנים. שם פצעו שוטרים. שם הפכו ניידת. רוצים לנסות לדמיין מה הייתה התקשורת עושה אילו בעצרת התמיכה בחייל מישהו היה הופך ניידת? 
 

עוד דוגמה? בואו נלך אל המחאה החברתית של קיץ 2011. רוב האירועים שלה עברו בשקט מופלא. באמת. אבל חלק מהם, מה לעשות, היו אלימים. אלימים מאוד. מפגינים נלחמו בשוטרים. מפגינים ניפצו חלונות של בנקים. ומה עשתה אז התקשורת? גינתה אותם בשם המאבק באלימות? לא. התקשורת חיבקה אותם אל חיקה באהבה. 
 

מה שאני רוצה לומר זה שהסיפור כאן הוא לא הסלידה מהדברים של חלק קטן מבאי העצרת, שכאמור כל האלימות שלהם נשארה במתחם מילולי. הסיפור כאן היה הניסיון של התקשורת להילחם בהפגנה ובמפגינים, וכשזו המטרה הכל זורם לאן שצריך. כי כשאתה לא רוצה הפגנה ואתה מתנגד לה, כל אמירה מכוערת של מפגין הופכת מחר בבוקר לדיווח על "עצרת השנאה", וכשאתה כן רוצה, גם הפגנה אלימה עם מכות ופצועים יכולה להצטייר כמופת לדמוקרטיה. 
 

אמרנו דמוקרטיה? אני ממליץ לכם לקרוא היטב את הטקסט הזה שפרסם השבוע "המכון הישראלי לדמוקרטיה" של יוחנן פלסנר ושל פרופ' מרדכי קרמניצר. "קיום עצרת תמיכה בחייל שירה במחבל פוגעת בעוצמתו של צה"ל... השיח שבו מובעת תמיכה בירי במחבלים מנוטרלים והטענות כלפי הרמטכ"ל והמערכת הצבאית - הוא מסוכן... עלינו לגבות את המפקדים ואת מערכת המשפט...". 
 

תגידו, שמעתם פעם על איזשהו מכון לדמוקרטיה שיוצא נגד עצרת או הפגנה? שמעתם פעם מכון לדמוקרטיה שקובע ש"עלינו לגבות את המפקדים ואת מערכת המשפט"? סליחה, מר פלסנר, ומה קורה אם לאזרח במדינה דמוקרטית יש טענות אל מערכת המשפט? חשבת על האפשרות הזו? או שבדמוקרטיה שאתם מחנכים אליה "עלינו לגבות"? 
 

ואם מישהו חשב שאחרי יומיים של בליץ תקשורתי נגד העצרת יבואו אלה שמקבלים הרבה כסף כדי לשאת את שם הדמוקרטיה, וייצאו בעוז כדי להגן על זכותם של אנשים להפגין, נכונה לו אכזבה גדולה. לקרמניצרים יש אלף ואחד טעמים שבאמצעותם הם יכשירו כל מהלך אנטי דמוקרטי אם הוא יושב להם טוב על האג'נדה. הגישה ה"דמוקרטית" של החבר'ה האלה היא שגם הובילה אותם לפני כמה חודשים להצטרף למי שביקשו לסתום לערוץ 20 את הפה. בשם הדמוקרטיה כמובן. תמיד תמיד זה בשם הדמוקרטיה. 
 

# # #
 

עכשיו בואו נדבר קצת על השאלה נגד מי ונגד מה מותר פה להפגין. כאמור, ההפגנה הזו לא הייתה נגד הרמטכ"ל, אבל לצורך התרגיל המחשבתי בואו נניח שהיא הייתה כל כולה נגדו ורק נגדו. איפה הבעיה עם זה? למה זה אסור? מה, אנחנו בקוריאה הצפונית? אתם זוכרים ששולמית אלוני וחבורה גדולה של אנשי שמאל נלחמו נגד המינוי של דן חלוץ לסגן הרמטכ"ל? אתם זוכרים שהם ניהלו מערכה משפטית נגד המינוי של האלוף יאיר נווה? מישהו רוצה אולי להזכיר לי בבקשה אם מי מכלי התקשורת חשב אז שזו פגיעה בממלכתיות, בצה"ל ובכל מה שיקר לנו? אז מה קרה פתאום? 
 

וממתי אסור להפגין כאן נגד הליך משפטי ונגד גוף חוקר או נגד שיקול הדעת של הפרקליטות, אזרחית או צבאית? זוכרים מה קרה כשהיועץ המשפטי לממשלה מני מזוז חתם על עסקת טיעון עם הנשיא לשעבר משה קצב? רבבות הגיעו אז לכיכר כדי לצעוק נגדו. שרת החינוך לשעבר יולי תמיר כינתה את מה שעשה מזוז "חוצפה". זהבה גלאון עמדה על הבמה, ומול שלטים בנוסח "בוז למזוז" היא קראה ליועץ המשפטי "מני מזוז, אתה שפן". בטוב טעם. בנועם הליכות. בממלכתיות. רוצים להזכיר לי אם מישהו חשב אז שאסור להפגין נגד המערכת המשפטית? מישהו שחשב אז שזו פגיעה בלב לבה של הדמוקרטיה? 
 

יש בצביעות הזו משהו בלתי נסבל. כי כשחברי הכנסת אורן חזן ואביגדור ליברמן מגיעים לבית הדין כדי לתמוך בחייל הם מוצגים כהזויים. וכשח"כ אחמד טיבי מגיע לבית המשפט כדי לתמוך במרואן ברגותי שרצח ישראלים או בראאד סלאח, אני לא זוכר שמישהו הטריד אותו אי פעם בהערה על העניין הזה. 
 

# # #
 

והנה עוד קצת צביעות. בערב העצרת דווח על כך שיצחק פרנקנטל, אב שכול ואיש שמאל שהגיע לעצרת כדי להפגין נגדה, הותקף על ידי מפגינים. למחרת בבוקר ראיין אותו רזי ברקאי על האירוע הזה. בעיני, כל אלימות, גם מילולית, היא עניין מגונה. אבל יש לי שאלה קטנה. לא לפרנקנטל, שזכותו להפגין ולמחות היכן שרק ירצה. לכלי התקשורת, שסיקרו את ההפגנה שלו באמפתיה מרובה. 
 

למה כשברוך מרזל או מיכאל בן ארי מבקשים לקיים צעדה באום אל־פחם אתם יוצאים נגדם? הרי גם הם, ממש כמו פרנקנטל, בוחרים ללכת למחות בתוך אירוע או בתוך ציבור שלא רוצה אותם ושעלול לפגוע בהם. אז אם אתם בעד החופש של כל אדם להפגין היכן שירצה, תגנו על החופש הזה אצל פרנקנטל בכיכר רבין ותגנו עליו אצל בן ארי באום אל־פחם. ואם הפגנה כזו נראית לכם פרובוקציה כשמרזל מקיים אותה באום אל־פחם, איך זה שכשפרנקנטל עושה אותו דבר הוא יוצא גיבור?
 

# # #
 

הערה אחרונה לסיום. לידי, בכיכר, עמד ביום שלישי איש כבן 60, שאחז שלט גדול. בשקט עמד. מדי פעם הרים את השלט לכמה שניות, ואז הוריד. בשלב מסוים, פתאום, יצאה ממנו צעקה גדולה. "כאן נמצאים הצ'חצ'חים". הוא דיבר על עצמו. בגאווה דיבר. גאוות יחידה של הדחויים. של מי שלועגים להם אבל זה לא מזיז להם. 
 

קראתי השבוע את ידידי יועז הנדל מלגלג על מי שארגן את העצרת הזו, שהוא שירת בצה"ל כ"פקיד בסדיר". באותו יום שמעתי את ח"כ אראל מרגלית אומר על אנשי לה פמיליה שהם ג'ובניקים. אז מעבר לעובדה שיש בלה פמיליה לוחמים בגולני, הנדל ומרגלית ואיתם לא מעט אנשי תקשורת, הם - בגרסה חדשה של נאום הצ'חצ'חים - הדודו טופזים החדשים. כל מי שלא חושב כמוהם הוא או ג'ובניק או סתם כזה שרוצה לפגוע בצה"ל. 
 

פגשתי השבוע בכיכר רבין לוחמים במילואים, שבאו להביע את מחאתם נגד העליהום של שר הביטחון על החייל. פגשתי מפקד פלוגה בצנחנים. פגשתי סגן אלוף יוצא גולני. פגשתי קבוצה של הורים לחי"רניקים שמשרתים כעת בחברון. פגשתי את מיכאל אסרף, לוחם בגדוד 890 בעבר ואבא לשלושה לוחמים בחטיבת כפיר בהווה, שהבן שלו משרת עם אלאור אזריה. מיכאל אסרף הוא לא ג'ובניק. הילדים שלו לא פקידים.
 

"הצ'חצ'חים הם במצודת זאב", קרא דודו טופז על הבמה בכיכר מלכי ישראל, באסיפת הבחירות ההיא של המערך ב־1981. "הם בקושי שין גימלים, אם הם בכלל הולכים לצבא. כאן נמצאים החיילים ומפקדי היחידות הקרביות". 
 

35 שנה אחרי, אותה כיכר, אותה התנשאות, אותם יפי בלורית ותואר. שום דבר לא השתנה. דודו טופז חי וקיים.