האמת הפשוטה היא שהפעם האחרונה שבה הישראלים חוו מלחמה של ממש הייתה ב־1982/83, במלחמת לבנון הראשונה. לפני יותר מ־30 שנה. בואו נספור חללים. זה לא פופולרי, אבל עושים זאת בכל שנה ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. מאז קום המדינה נהרגו ונפלו על משמרתה ובפעולות איבה כ־23 אלף בני אדם. כל אחד מהם הוא אובדן של עולם ומלואו, וחור בלב של העם הישראלי. כל סיפור מעורר תחושה של זעם כבוש, החמצה וכאב שמילים לא יכולות לבטא. אבל בראייה היסטורית ארוכת טווח, 23 אלף איש הם בקושי טרנספורט אחד של יהדות הונגריה לאושוויץ בשלהי מלחמת העולם השנייה. זו טיפה בים היהודים שנרצחו במכונה שיטתית.
כי אם אובמה צודק, אז צריך לדעת לשמר את המצב ולשפר אותו. ראש הממשלה בנימין נתניהו למשל, פועל תמיד מתוך החשש שיהיה רע יותר. הוא תמיד רואה שחורות - ובדרך כלל צודק. כל המחקרים הראו שאנשים פסימיים הם המשקיעים המוצלחים ביותר בבורסה. פחד הוא יועץ לא רע לפוליטיקאי ויועץ בינוני למנהיג. כי השאלות שצריכות לעלות כל יום לסדר היום הן פשוטות:
המשימה היא לנצל את התקופה הזאת של שלווה יחסית ושקט מסוים ולהרחיב את מעגל האנשים בעולם שנהנים ממנו - ולא על חשבון אחרים. לא על חשבון העשירים, הבנקאים, השבעים היצרניים, אלא בתכנון עתידי נכון ושוויוני יותר של תשומות העולם. זה אתגר מנהיגותי. לצאת מהמחשבה של משוואת סכום אפס. לכל אדם ישנה יציאת מצרים שלו - והשאלה היא: אחרי שיצאת מעבדות לחירות, מה אתה עושה עם זה? כי עבדות של האחר, גם של האויב, היא אף פעם לא חירות אמיתית.
התרעות פיקוד העורף