חזרתי הביתה: מרסל מוסרי שבה לפינה החמה שלה ביפו

שדרות ירושלים פינת יהודה הימית ביפו, כאן ביתי לעת עתה. וגם הוא, כמו ביתי הקודם, נמצא באותו הרחוב, שבו ישבתי בדירה קטנה, בחדר קטן, 20 מטר, עם שרשרת של אורות צבעוניים שגנבתי לדודה שלי אחרי מסיבת יום העצמאות, עם מיני־מקרר שעבד מתי שבא לו ושלח הרבה קופסאות חומוס מאבו חסן אל עולמן, ומיטה זוגית שחרקה גם כשלא תיניתי אהבים עליה. זה אותו הרחוב שבו ספרתי שקל אחרי שקל כדי לשלם שכירות, שבו הייתי רעבה, ושמעתי מוזיקה ערבית ישנה וכתבתי על נשים רוויות נחת ושובע, להבדיל ממני. זה אותו הרחוב שבו העליתי בידַי, קומה אחר קומה, ארבע במספר, את 600 עותקיו הראשונים של ספרי הראשון. ואותו הרחוב שבו הורדתי ספר אחרי ספר לקוראים הראשונים ששמעו עלי ובאו לרכוש אחד.

שדרות ירושלים פינת יהודה הימית ביפו, זהו ביתי. מעל קפה "עלמה" וחנות הבגדים של מחמוד. וגם הוא, כמו ביתי הקודם, נמצא באותו הרחוב שבו כתיבתי אפתה לי לחם בפעם הראשונה. שבו תיבת הדואר שלי נמלאה מכתבים המודיעים שחובותי אינם עוד וחשבון הבנק שלי פורש ידיו הקרות ושטרות כסף ראשונים סוף־סוף מחממים לו אותן. זה אותו הרחוב שבו נפרדתי מדירתי הקטנה ועברתי לדירה גדולה יותר, עם מקרר גדול, מים זורמים ואפילו קיר המפריד בין חדר השינה לסלון.

שדרות ירושלים פינת יהודה הימית ביפו, זה הרחוב שעליו חלמתי כשגרתי בדירה יפה ברמת גן, עם תאורת לילה בחצר גדולה וכלבה שחורה ויפה שליקקה אותי עת בא הבוקר. זה הרחוב שלו כמהתי ערב־ערב, וזה הרחוב שעליו חשבתי עוד יותר משחשבתי על אהוב לבי, זה ששחרר את ידי בתואנות שווא.

פעם היה רומנטיקן שבור לב. "נתתי לה הכל, יא מרסל, הכל. אבל היא מצאה מישהו טוב יותר, מה אעשה? אהבה זה דבר חזק, הסם מציל אותי".

ובאותו הרגע, שניגש אלי ושאל "איפה הלכת לנו?", אחזתי בידו, בשתי ידי, כמו מחממת אותה. "עוד מעט אני חוזרת מירון, מבטיחה", לחשתי לו.

שדרות ירושלים פינת יהודה הימית ביפו, עם יחזקאל, משכפל המפתחות, שלוקח את אשתו לטייל בהודו כשזו מתלוננת שמתחיל להיות לה משעמם. ועם הבחור המשותק, שעובר עם עגלתו ומוכר ורדים לזוגות שהולכים יחד, ואם הם לא אוהבים, הופך אותם לכאלה עבור 15 שקל של ורד עטוף צלופן.

זה הרחוב שבו הורידו אותי המובילים שגם לקחו אותי ממנו, צחקו עם כל פריקה של כל רהיט שנקנה בגלל גחמה זו או אחרת, ואמרו "שלושה חודשים וכבר התגעגעת ליפו?". "גם שעה זה יותר מדי", עניתי להם.

ועלה בסולם חזרה אל משכנם של הצדיקים, משאיר אותי עם יפו, אור עיני, ועם הציפייה אל החירות, שעוד מעט תבוא הנה, ליהודה הימית פינת... טוב, אתם כבר יודעים.