שדרות ירושלים פינת יהודה הימית ביפו, כאן ביתי לעת עתה. וגם הוא, כמו ביתי הקודם, נמצא באותו הרחוב, שבו ישבתי בדירה קטנה, בחדר קטן, 20 מטר, עם שרשרת של אורות צבעוניים שגנבתי לדודה שלי אחרי מסיבת יום העצמאות, עם מיני־מקרר שעבד מתי שבא לו ושלח הרבה קופסאות חומוס מאבו חסן אל עולמן, ומיטה זוגית שחרקה גם כשלא תיניתי אהבים עליה. זה אותו הרחוב שבו ספרתי שקל אחרי שקל כדי לשלם שכירות, שבו הייתי רעבה, ושמעתי מוזיקה ערבית ישנה וכתבתי על נשים רוויות נחת ושובע, להבדיל ממני. זה אותו הרחוב שבו העליתי בידַי, קומה אחר קומה, ארבע במספר, את 600 עותקיו הראשונים של ספרי הראשון. ואותו הרחוב שבו הורדתי ספר אחרי ספר לקוראים הראשונים ששמעו עלי ובאו לרכוש אחד.



שדרות ירושלים פינת יהודה הימית ביפו, זהו ביתי. מעל קפה "עלמה" וחנות הבגדים של מחמוד. וגם הוא, כמו ביתי הקודם, נמצא באותו הרחוב שבו כתיבתי אפתה לי לחם בפעם הראשונה. שבו תיבת הדואר שלי נמלאה מכתבים המודיעים שחובותי אינם עוד וחשבון הבנק שלי פורש ידיו הקרות ושטרות כסף ראשונים סוף־סוף מחממים לו אותן. זה אותו הרחוב שבו נפרדתי מדירתי הקטנה ועברתי לדירה גדולה יותר, עם מקרר גדול, מים זורמים ואפילו קיר המפריד בין חדר השינה לסלון.

שדרות ירושלים פינת יהודה הימית ביפו, אהובתי. זה אותו הרחוב שבו קניתי גבינות ריחניות מהמעדנייה של הבולגרי, עלי גפן מהמעדנייה של ההונגרי, ויין מהחנות של יוסף, ג'וזף, הוא חסר דת או עדה. זה אותו הרחוב שבו פרשתי מפה על שולחן סלון, חתכתי את הגבינות, פתחתי את היין, הדלקתי את הנרות וחיכיתי שתבוא. וכשנכנסת, חייכן ויפה, חסר כל דאגה או עצב, הושבתי אותך על הספה היפה שקניתי בחסות ספרי השני. וזה אותו הרחוב ששמע את בכיי יוצא מחלוני ועובר מעל עמודי האורות שלו, כשהתוודעתי על אהבתי היחידה והמוחלטת, וקיבלתי סירוב כשנגמר היין והאומץ בא אל קרבך. זה אותו הרחוב שנשאר איתי ער כל הלילה, ובבוקר, כששקי דמעות מילאו את עיני, הביא אל אפי את ריח התבשילים של מונקה והשמיע באוזני קול של מואזין המתערבב עם קול צחוק ילדים, מבית הספר הדמוקרטי מעבר לפינה.

 שדרות ירושלים פינת יהודה הימית ביפו העתיקה, היפה, עיר התפוזים. זה אותו הרחוב שבו כמה ימים לאחר ששמעתי את רעשי לבי המתבקע, הוא הביט בי אורזת את דברי, ספרי, כמה משמלותי, מוסרת את הספה שקניתי למישהו שזקוק לה ומפרקת את המזוזה שקבע לי אבי ובכתה אמי. זה אותו הרחוב שחיכה איתי להובלה שתבוא ותיקח אותי אל עיר אחרת, נקייה מעצב ומזיכרונות. וכשהתפוצץ צינור כיבוי אש והתיז מים על המזוודה שלי, לא כעסתי, אולי זו הייתה דרכו של הרחוב לבכות. 
 
שדרות ירושלים פינת יהודה הימית ביפו, זה הרחוב שעליו חלמתי כשגרתי בדירה יפה ברמת גן, עם תאורת לילה בחצר גדולה וכלבה שחורה ויפה שליקקה אותי עת בא הבוקר. זה הרחוב שלו כמהתי ערב־ערב, וזה הרחוב שעליו חשבתי עוד יותר משחשבתי על אהוב לבי, זה ששחרר את ידי בתואנות שווא. 
וכשנרפא הלב, כך פתאום, בבוקרו של איזה יום, בחול מועד של איזה חג, כאילו לא היו הדברים מעולם, וכל אהבה שאהבתי, כמו מתה. לקחתי מונית אל אותו הרחוב, וכל הדרך מרמת גן עד יפו, נשמת אפי. בכיתי וחשבתי "כמה בוגדנית את, מרסל, איך עזבת אותה, את יפו?". וכשהגעתי אל הרחוב, ניגש אלי מירון, הנרקומן שטוען שהוא כבר לא בסמים, אף על פי שידיו מחוררות, הביט בי ושאל "מה זה, מרסל, איפה הלכת לנו?". והבטתי במירון, שנראה מבוגר לגילו ב־20 שנה, הבטתי בחניכיים שלו, היתומות משיניים, ובבגדיו המרושלים, וחייכתי אליו, נזכרת בסיפורים שהיה ממציא לי.
 
פעם היה הלום קרב של מלחמה שבה היה צעיר מדי מכדי להילחם. "את יודעת, מרסל, אני לא מצליח לשכוח את מה שעברתי ב־67', זה חוזר אלי כל לילה, בגלל זה ברחתי לסם, שתדעי לך". 
 
פעם היה איש עסקים מצליח לשעבר. "את יודעת, מרסל, מאז שנפלה הבורסה, נפלו לי גם החיים וגם השמחה וגם העצב, אין מה לעשות, ברחתי לסם כדי לשכוח מזה".
 
פעם היה רומנטיקן שבור לב. "נתתי לה הכל, יא מרסל, הכל. אבל היא מצאה מישהו טוב יותר, מה אעשה? אהבה זה דבר חזק, הסם מציל אותי".
ופעם היה מירון, הרגיל והאהוב, שמביט בי ואומר "אין דבר שאת קצת גדולה, גבר אמיתי מבין מה יפה באמת", והולך. 
 
ובאותו הרגע, שניגש אלי ושאל "איפה הלכת לנו?", אחזתי בידו, בשתי ידי, כמו מחממת אותה. "עוד מעט אני חוזרת מירון, מבטיחה", לחשתי לו.
שדרות ירושלים פינת יהודה הימית ביפו, עם יחזקאל, משכפל המפתחות, שלוקח את אשתו לטייל בהודו כשזו מתלוננת שמתחיל להיות לה משעמם. ועם הבחור המשותק, שעובר עם עגלתו ומוכר ורדים לזוגות שהולכים יחד, ואם הם לא אוהבים, הופך אותם לכאלה עבור 15 שקל של ורד עטוף צלופן. 
ועם סוסו, בעל הבר שנראה כאילו הוא בהאנג אובר תמידי. ועם דרוויש מהמכולת שמוסיף לי עוד לחמנייה לשקית ועוד ביצה למגש ועוד שוקולד לפה. ועם עלי, המבוגר מהמכבסה, שלמשמע כל בקשה בנוסח "אם אפשר שהלבן יישאר לבן, והמכנסיים יחזרו אלי מגוהצים, ואת ריח המרכך תחליף, בבקשה" מפי הפלצנים מחוץ ליפו, מחייך ומשיב "אין בעיה, הבקשות שלכם הן העונג שלי". אחר כך הוא מוסיף "סיפרתי לכם שהבן שלי עורך דין בצפון? מאוד טוב", כמו מנסה להשתוות אליהם בגובה, לתת להם לצאת מהמכבסה בהרגשה שגם הוא הצליח בחיים.
 
זה הרחוב שבו הורידו אותי המובילים שגם לקחו אותי ממנו, צחקו עם כל פריקה של כל רהיט שנקנה בגלל גחמה זו או אחרת, ואמרו "שלושה חודשים וכבר התגעגעת ליפו?". "גם שעה זה יותר מדי", עניתי להם. 

וזה אותו הרחוב שבו ראיתי אותך עובר עם הרכב שלך, מעקם את המצח, שואל את עצמך מה פתאום שבתי, ואיך זה שכבר כמה חודשים לא דיברנו. וזה אותו הרחוב שבו עשית פרסה ולחשת לי מעבר לחלון "מצטער". וזו אותה המדרכה שבה הורדתי את שתי רגלי האחוריות, ועמדת ההתקפה שלי, עקב האגו הפגוע, הפכה למוצב של שלום, ואמרתי לך "הכל ארוז, אבל אולי תעלה לקפה?". 
 
וזה הבית שממנו אני כותבת עכשיו, שבו השלמנו, והנחתי ראשי על כתפיך וידעתי כי תמו מהמורות ואין הון בעולם שיכריח אדם לאהוב, וידעתי כי תישאר לצדי גם כשישנה הרחוב את שמו ותשנה יפו את פניה. 
 
וזהו בוקרו של חול המועד. וכבר כמה חודשים שאני שוב פה. וקצת התבגרתי, ובמקרר כבר אין חטיפים, יש בשרים וירקות ויין לבן, משובח יותר. ועל קירותי כבר אין אורות מנצנצים עם הכיתוב "מדינת ישראל בת 66" אלא תמונות של נשים שעיניהן מלאות חוכמה, ומדפי ספרים שמספרים על רחובות שסופרים אחרים אוהבים, על שמחת עניים ועל לבבות מתאחים. 
 
יהודה הימית פינת שדרות ירושלים, זה אותו הרחוב שאליו חזרתי לאחר ליל הסדר כשעקבַי בידי וראיתי את מירון הנרקומן, אבל הפעם בזקן לבן ובבגדים לבנים, יושב על ספסל תחת ביתי.
 
ושאלתי אותו, חצי צוחקת, למה הוא לא עם המשפחה ומה יש לו לשבת כך על ספסל בליל הסדר. וזה אותו הרחוב שבו הביט מירון בעיני, חייך, ואמר "אני לא מירון, ילדה, אני אליהו, באתי לראות שאת שוב צוחקת".
 
ועלה בסולם חזרה אל משכנם של הצדיקים, משאיר אותי עם יפו, אור עיני, ועם הציפייה אל החירות, שעוד מעט תבוא הנה, ליהודה הימית פינת... טוב, אתם כבר יודעים.