ביקורו ההיסטורי האחרון של נשיא ארצות הברית ברק אובמה בקובה זכור בעיקר בשל קבלת הפנים האומללה - קסטרו לא הגיע לקבלו - והרגעים המביכים עבור הנשיא האמריקאי, הרבה יותר מאשר החגיגיות וההישג המדיני - שבינתיים צוננו משמעותית בעקבות ביקורת תוקפנית שהטיח קסטרו באובמה, בעת הביקור ואחריו.
הנה כי כן, בדיוק חודש מאז אותו אירוע, הגיע השבוע אובמה לביקור חוץ נוסף, הפעם בערב הסעודית, במעין ניסיון לתקן את היחסים המתוחים בין המדינות לפני תום הקדנציה שלו כנשיא.
התוצאה? עם נחיתתו קיבלה את פניו של אובמה אישיות שלטונית מדרג נמוך ביותר - מושל מחוז ריאד - כאילו היה מדובר בקבלת פנים למנהיג מדינה זוטרה. מיותר לציין שהמלך עצמו כלל לא טרח להגיע (הוא כן הגיע לקבל את פניהם של מנהיגי מדינות המפרץ שהגיעו לסעודיה). לא זאת בלבד, אלא שהטלוויזיה הסעודית הממלכתית כלל לא שידרה את קבלת הפנים לאובמה בנמל התעופה, אף שקבלת הפנים החגיגית למנהיגי מדינות המפרץ הועברה בשידור חי.
ההתנהגות המדינתית המכוונת הזו - הן של קובה והן של סעודיה – אינה מתקיימת בחלל ריק. היא נובעת מהרפיסות ומהחולשה שמשדר הממשל האמריקאי הנוכחי - אותו ממשל שוויתר על העקרונות הבסיסיים שלו כדי לענות על מאווייו של הנשיא ושניסה להוכיח שפרס הנובל שקיבל - עוד לפני שהספיק לבצע פעולה אחת שקידמה שלום - היה מוצדק. שבע שנים לאחר קבלת הפרס, וברי כי לאובמה הגיע כל פרס אפשרי, מלבד תרומתו ל"שלום".
אובמה בחר להפקיר את הידידות הגדולות ביותר של ארצות הברית במזרח התיכון (ישראל, מצרים וסעודיה) לטובת הפיכת איראן למעצמה אזורית ושותפה אמריקאית למלחמה בטרור – אותו טרור שאיראן בעצמה מממנת ותומכת בו. יותר נכון, ניסה לעשות זאת, כיוון שגם לאחר הסכם הגרעין הנוח - שלמעשה הכשיר והלבין את תוכניתה הגרעינית - איראן עודנה רואה את אמריקה כ"שטן הגדול" וכאויב אימפריאליסטי המעוניין לחתור תחתיה. כיצד אפוא שיער לעצמו אובמה שהסעודים יקבלו אותו, לאחר שתקף אותם בפומבי וכרת ברית עם אויבתם הגדולה - באורז ופרחים?
במשך שנות שלטונו, ממשל אובמה נגרר והובל, במקום ליזום ולהוביל. בתקופתו חזרה רוסיה להיות מעצמה שקובעת את הטון ומכתיבה איזה שטח יבער בכל נקודת זמן; צפון קוריאה ביצעה ניסויים גרעיניים תקופתיים;
עיראק השתלבה בהדרגה עם איראן בשל ההוצאה החפוזה של הכוחות האמריקאיים משטחה; ומדינות קומוניסטיות הפכו להיות שותפות בלי לוותר על דבר אחד מאופיין הפאשיסטי האכזרי, במקום להיות מוקעות כיריבות מסוכנות לעולם החופשי.
אוקראינה ולוב – שתי מדינות שוויתרו מרצונן על תוכנית הגרעין הצבאית שלהן לטובת הגנה אמריקאית – גילו שההתחייבויות האמריקאיות לא שוות את הנייר שנחתמו עליו, וברגע האמת, כשרוסיה החלה לנגוס באוקראינה, האמריקאים הסתפקו בהבעת "דאגתם" מהמצב. חמור יותר היה המצב בלוב, בעת שמשטרו של קדאפי זעק לעזרה. לא רק שהאמריקאים לא עזרו לייצב את המצב, אלא הם היו אלו שהפילו את המשטר במו מטוסיהם.
את מדיניות החוץ הכושלת לא ניתן שלא לחוש מרחוק, ומדינות העולם מתנהגות בהתאם. עוד בטרם הסתיימה כהונתו, ארצות הברית של אובמה (ומזכירת המדינה לשעבר שלו, הילרי קלינטון) משלמת מחיר כבד על מורשתו האנמית. כוחה נשחק, תדמיתה בעולם נפגעה משמעותית, והיא מקבלת יחס של סתם עוד מדינה. תהליך זה הוא מסוכן ביותר לא רק עבור ארצות הברית גופא, אלא עבור העולם המערבי והחופשי כולו.