הכי ישראלי: אבולוציית המימונה מסמלת תפנית דרמטית בחברה שלנו

שלושה חברים אשכנזים שלי יצרו איתי קשר בבהילות בסוף השבוע האחרון כדי לבדוק אם יש עלי איזו מימונה ספייר שהם יכולים להתארח בה. וזה רק בטלפון. בפייסבוק ראיתי המוני חיוורי פנים כמוני המשגרים משאלה נואשת ליקום, כמעט מתחננים שמישהו יאביס אותם במופלטות. במקביל, הבדיחה הכי שחוקה ברשתות החברתיות הייתה צלחת עם מאכל קטן ומדכא, תחת הכיתוב "מימונה אשכנזית".

זה הרעיון. מוכרחים להיות שמח. ושמח, בסטריאוטיפ של ישראל 2016, הוא מזרחי. נקודה, סוף. האשכנזי הוא קפוץ תחת נטול חוש קצב או חוש טעם, בדרך כלל שניהם, שמתחבק עם חברים מזרחים בניסיון נואש ללכוד שמץ מניצוץ החיים שלהם. תמיד מביאים את הסמיכות בין יום הזיכרון ליום העצמאות כסמל למעבר חד בין שני צדדים של ישראליות. אבל הצמידות בין המימונה ליום השואה הפכה לדרמטית וסמלית לא פחות.

ברור שיש בדימויים האלה משהו מוגזם. אפילו מגוחך. לא כל מזרחי הוא פצצה של שמחה, ולא כל אשכנזי הוא טוביה צפיר ב"צ'רלי וחצי". העולם מורכב יותר מסרט בורקס. אבל ככה זה במהפכות. כשהגלגל מסתובב לו, הוא חייב לנטות לצד השני לפני שהוא מתאזן. ושם בדיוק אנחנו נמצאים כרגע. זאת אומרת, זה לא שהקיפוח והפערים בין מזרחים ואשכנזים הסתיימו. בהמון פרמטרים, המזרחי הוא עדיין החוליה החלשה. ע"ע עולם האקדמיה, המשפט וגם התרבות במובנה הגבוה, הממומן. אבל ברחוב, ואני מדבר כמעט על כל רחוב, המזרחיות ניצחה.

אפשר להסתכל על התופעה הזאת בעיניים רגשניות - לכאן ולכאן. להרגיש שמדובר בסוג של נקמה, או סגירת חשבון אחרי שנים של קיפוח; ולחלופין, ש"הולכת לנו המדינה". ושאנחנו "הולכים ונהיים כמו הערבים". ואפשר גם להשקיף על כל זה באופן מפוכח, ולהבין שמדובר במשהו בלתי נמנע. שלב מחויב המציאות, שהיה בעצם צפוי מראש.

הרי מה באמת חשבו פרנסי המדינה האשכנזים, שהקימו אותה באמצע המזרח התיכון, חנוקים ב־30 מעלות בצל, מוקפים בערבים ובמסורות עתיקות יומין? שיהיה אפשר ליצור כאן אי בודד תרבותי, כזה שידמה לאירופה הרבה יותר מלעמים הגרים קרוב אלינו? ושאפשר יהיה לכפות את כללי האי הבודד הזה על מחצית היהודים, שהגיעו בכלל מארצות ערב? זה לא שאי אפשר לבסס כאן תרבות חדשה ומקורית. כזו שכוללת גם חלק מהמעלות (הרבות) של התרבות המערבית. אבל בסופו של דבר, ישראל היא לבנטינית. ובסופו של דבר, הזקנות הייקיות, שבילדות שלי ראיתי על הכרמל אוכלות עוגת תפוחים בחליפת שלושה חלקים בשיא הקיץ, מעולם לא התאימו לכאן באמת. זה לא עניין של טוב או רע, אלה פשוט תהליכים טבעיים. כאלה שהופכים את המימונה לחג הכי ישראלי שיש.