מי את ספיר ניסני?

משנת 2006 עד שנת 2011 הגשתי לסירוגין את תכנית הבוקר בערוץ עשר. היו לי שם ימים טובים כשהתכנית המריאה ואיתה הקריירה, וטובים פחות, כשהרייטינג התחרבש ואיתו, העתיד.

בשידור חי וארוך שכזה, יש אינסוף דרמות, והתפתחויות בלתי צפויות קורות כמעט על בסיס יומי - תאורה שמתמוטטת, אורח שנוטש בשידור חי, חזאי שמתפרץ בקללות בזמן שהמצלמה דולקת, קטעי וידאו סוררים, כלב שמטיל צרכים על שולחן ההגשה, איומים בתביעות, סכסוכים בין מגישים וכמובן שטויות שנפלטות אל מול פני האומה המנומנמת, כי המוח, מה לעשות, עדיין בהילוך ראשון בשעות הבלתי סבירות האלו.

כל הרשימה הנ”ל היא תולדה של מה שחוויתי במהלך אותם שידורים, ומי שצפה בהם יודע בדיוק על מה אני מדבר. בדיעבד הייתי עושה ומגיש הרבה דברים אחרת, הן אישית והן מקצועית. אבל את הזמן והשגיאות אי-אפשר להשיב, ובמירקם הדרמות והסנסציות ההן, כך נדמה לי, בשורה התחתונה אפשר לציין ברזומה שלי את התקופה הזו כחוויה מיוחדת וחיובית.

החודש, חמש שנים אחרי שסיימתי את עבודתי בערוץ עשר, שבה תכנית הבוקר לחיי בצורת דרמה גדולה ובאירוע נורא, קשה עשרות מונים מכל מה שעבר עלי בזמנו.

לפני שבוע וחצי, ב’, לשעבר תחקירנית בתוכנית הבוקר, שלחה לי הודעה בפייסבוק. “שמעת על ספיר?” היא ביקשה לדעת.

את ספיר אני מכיר היטב. היא עבדה אתי תקופה לא קצרה. כשהייתה בת שש עשרה, או לכל היותר שבע עשרה, היא הגישה פינה בתכנית הבוקר שלנו והביאה בה סיפורים שנגעו לעולמם של בני הנוער. אפשר לומר שהיא הייתה מעין גירסה צעירה של הדס שטייף. סיפורים על מכירת אלכוהול אסורה לצעירים, על אלימות בין קטינים, על פרשות סמים בתיכון כזה או אחר היו המנדט שלה. לצידם היא גילתה שליטה מרשימה גם בדיווחים בעלי אופי קליל יותר כמו סיפורים על אלילת הילדים החדשה, על קדחת נשפי הסיום וכדומה.