זה הכניס את הזרוע הצבאית של חמאס לדילמה: האם לשבת מנגד ולצפות בישראל מגלה בזו אחר זו את המנהרות שחפרו מעזה? או למהר ולממש את המנהרות האלה ולהוציא דרכן פיגועים לתוך ישראל? במערכת הביטחון מעריכים שמאז צוק איתן השלים חמאס חפירה של מספר לא מבוטל של מנהרות שמגיעות לשטח ישראל, ושיקם עוד כמה מנהרות שנהרסו חלקית בצוק איתן.
גם בחמאס וגם בישראל מבינים בדיוק מה תהיה המשמעות של הוצאת פיגוע כזה: סבב לחימה נוסף, שיכאיב לישראל יותר משהכאיב לנו צוק איתן, אבל יביא על עזה חורבן שספק אם תוכל להתאושש ממנו. חמאס של היום נותר כמעט בלי חברים ופטרונים - טורקיה וקטאר עוד תומכות בו, הוא מנהל גישושים עם איראן שלא מבשילים, אבל רוב העולם הערבי לא ממש מתעניין בעזה.
לכן ההנהגה המדינית של חמאס כופה ריסון על הזרוע הצבאית ומפקדיה - מוחמד דף, יחיא סינוואר ומרוואן עיסא - שמרגישים כבר בשלים לחידוש לחימה מול ישראל. ההנהגה המדינית - חאלד משעל, מוסא אבו מרזוק ואיסמעיל הניה - מבהירים להם שזה לא הזמן.
עכשיו יש לזרוע הצבאית טיעון חזק הרבה יותר: מיליוני דולרים ואלפי שעות אדם שהושקעו במנהרות עלולים לרדת לטמיון אם ישראל למדה לחשוף אותן. בינתיים בחרה הזרוע הצבאית באיתותים: ירי של פצצות מרגמה בסמוך לכוחות צה"ל, כדי לסמן שישראל עומדת לחצות כאן קו.
ישראל מודעת לחלוטין לדילמה של חמאס, אבל אין לצה"ל שום כוונה לעצור את המאמץ לאתר את המנהרות. להפך: זו המשימה הראשונה במעלה שהגדיר הרמטכ"ל לצבא לשנה הנוכחית, והמאמץ יימשך ביתר שאת. מבחינתו של איזנקוט, צה"ל חייב לאתר ולהשמיד את כל המנהרות, גם בסיכון של הידרדרות לעימות בעזה.
***
אבל בפני ישראל יש אופציה נוספת: בצד המקדח שחופר עכשיו כדי לחשוף את המנהרות אפשר להושיט לעזה יד הומניטרית שתיתן לה תקווה. בקרוב יכונס הקבינט לדיון רציני ראשון בהצעה לאפשר לעזה להקים נמל. צה"ל תומך במהלך הזה בפה מלא, גם השרים נפתלי בנט, יואב גלנט וישראל כץ. מולם ניצבים בהתנגדות עיקשת ראש הממשלה ושר הביטחון. אם יגבר קולם של התומכים - ישראל תוכל להציב מול חמאס פיתוי שיגבר על קולם של מחרחרי המלחמה מהזרוע הצבאית.
נמל בעזה ישחרר סוף־סוף את ישראל מהאחריות להאכיל את תושבי הרצועה, או לספק להם בטון (שחלקו מופנה למנהרות) וברזל (שחלקו מופנה לייצור רקטות). הוא ייתן לעזה עצמאות וייצור בידול בינה לבין הגדה - מה שרק ישרת את ישראל, שכן מדובר בשתי אוכלוסיות, טריטוריות ובעיות שונות בתכלית שדורשות מדיניות שונה ונפרדת.
הסכמה ישראלית לנמל יכולה להעלות את היחסים שלנו עם עזה על פסים אחרים. לדיבור בין שני הצדדים יש דינמיקה משלו, והוא משנה מציאות. צריך להשתחרר כבר מהאמירה החלולה שלא מדברים עם מי שלא מכיר בנו. מדברים גם עם אויבים וגם עם מנוולים - אם אלה הם השכנים שאיתם צריך להשיג שביתת נשק. האלטרנטיבה היא עימות נוסף שיוביל אותנו בדיוק לאותה נקודה, רק עם פחות כמה עשרות ישראלים שלא יזכו להמשיך בחייהם.
כך גם ביהודה ושומרון: צה"ל והשב"כ, יחד עם מדיניות מרוסנת שמוביל שר הביטחון, הצליחו להוריד משמעותית את מספר הפיגועים. באפריל ירד מספר הפיגועים להיקף שהיה לפני אוקטובר בשנה שעברה. תופעת טרור היחידים לא עומדת להיעלם כליל, אבל היא במגמת ירידה. גם מנגנוני הביטחון הפלסטיניים, שבהנחיית אבו מאזן הידקו את שיתוף הפעולה עם ישראל, תרמו לכך.
אבל גם כאן, מזהירים בצבא, לא יספיקו מאמצי הסיכול. אם ישראל לא תדע להוביל צעדים שגם ייתנו תקווה לפלסטינים - התסכול יוביל להתפרצות מחודשת. לעומת צה"ל, ראש השב"כ היוצא, יורם כהן, הקפיד בדברי הפרידה שלו מהממשלה להמעיט בתרומת מנגנוני הביטחון הפלסטיניים ולסתור את עמדת הצבא.
כארגון שיש לו משימה עיקרית אחת - מניעת טרור - השב"כ תמיד הצטייר כבעל ראייה צרה, כזאת שמסתכלת על העולם דרך הקשית של סיכול הטרור. נדמה שבחמש שנות כהונתו של יורם כהן, הראייה הזאת הצטמצמה עוד יותר. ביום ראשון ייכנס לתפקיד נדב ארגמן, אפוף בהרבה ציפיות להחזיר לארגון את הברק וההשפעה שהיו לו בעבר.
על רקע החיוורון הכללי בשירות הציבורי מתבלטת צמרת צה"ל שמפגינה אומץ ועמידה בלתי מתפשרת על עקרונותיה. הציבור נחשף השבוע לסגן הרמטכ"ל, יאיר גולן, שעד כה הקפיד להתרחק מהעין הציבורית, קצין אמיץ ועקשן לא פחות ממפקדו, הרמטכ"ל.
אין מועד ראוי יותר מיום השואה לדון בלקחים האוניברסליים שלה. לא נזכה כנראה לראות את החברה הישראלית עושה את חשבון הנפש שעליו דיבר גולן. הדיון הציבורי שלנו ממהר להתמקד בדובר ובמניעיו ולא במהות הדברים. אבל אם יש נחמה בימים הקודרים האלה שבין יום השואה ליום הזיכרון לחללי צה"ל, זו ההכרה שבצה"ל של היום יכולה כל אם עברייה לדעת בביטחון שמסרה גורל בניה בידי מפקדים הראויים לכך.
התרעות פיקוד העורף