ביום הזיכרון הזה הוזמנתי לקיבוץ נגבה. את קברו של תומר קידר לא הכרתי, אבל נולד קשר חזק בינינו לעולמים, קשר שבעצם צריך להיות לכל אחד מאיתנו עם הצעירים שנתנו לנו חיים. וזה הסיפור: יש נקודה יפה בנגבה, גבעת תום ותומר. ההורים של תומר הקימו את האתר הזה. אנשים שהיו שם שלחו לי מסר מרגש: פינת שלולית שפרסמתי מוצגת בגן הזה.
מאיר שלום,
תומי ואני אהבנו לקרוא את פינת השלולית. לקרוא ולהזדהות עם אהבות, כאבים ושמחות של אחרים. הייתי תוהה אם גם לי יהיה פעם סיפור של אהבה מופלאה.
והיה לי.
רק שמעולם לא תיארתי שהסוף יהיה כזה.
אז זהו סיפור מיוחד על אהבה, לא רומנטית, אבל כזו שאין כדוגמתה.
והכאב – גם כדוגמתו אין, ללא נשוא.
תומי, הוא סמל תומר קידר, בן 21 בנופלו באסון המסוקים בשאר ישוב.
הוא היה בדרכו ללבנון, לאחר שקיבל חופש במיוחד על מנת להיפרד ממני טרם נסיעתי לטיול בניו זילנד ובמזרח.
את הנסיך שלי הכרתי 21 שנים, ומספר שנותי מגיע רק ל־22. את עוצמת אהבתי לנסיכי קשה להגדיר במילים.
גדלנו באותה שלולית, הצפרדעון ואני. את ימי ילדותנו העברנו יחדיו בקיפוצים ובהשתובבויות. כה אהבנו זה את זו, וכה היטבנו “לקרוא" אח את אחותו (ולהפך), עד כי היה לנו ניב ייחודי בצפרדעית, שהיה מובן רק לנו.
עברו מספר שנים עד שהבחנתי שאחי הצפרדעון הפך לנסיך יפה תואר ויפה נפש.
נסיך מיוחד, המוכשר בהמון תחומים: בנגינה, בציור, בכתיבה, בכושר ארגון ומנהיגות וביכולת להעניק אהבה.
היה נסיכי אהוב על כל הצפרדעים ובייחוד על הצפרדעות – ואני בשמחה ובגאווה הצטרפתי לקהל המעריצות. מעולם לא קיבלתיו כמובן מאליו – ובכל שיחה הייתי מזכירה לו את דבר אהבתי אליו. לפני חודש ימים וקצת נפרדנו. למשך ארבעה חודשים (כך חשבנו). לי קראו המרחבים, יצאתי לטייל לשלוליות מזרחיות של זרים. אבל כבר ברגע רדתי מן המטוס המוביל נסיכות, בישרו לי אותה בשורה, שבעיתון כינוה “מרה".
ביום בו נפרדנו, עלה נסיכי, נפשי, אחי המופלא, על המסוקים עם 72 נסיכים נוספים, בדרכם להילחם בביצות קרות ומרוחקות בקרפדות אויבות. ומאז לא שב.
עניתי אז לאחות, שחר קידר, ואלה דברי גם היום: ניו זילנד והשקט הנידח רחוקים עכשיו. אבל יום יבוא ובזכות תומי ודומיו לא נצטרך לנסוע לשום מקום כדי לזכות במרחבים ובאשליות של שלווה.
התרעות פיקוד העורף