“אלף שנה יספיקו בקושי כדי להקים מדינה; שעה עלולה להופכה לאפר”, אמר המשורר האנגלי לורד ביירון. ואילמלא נפטר ב־1824, הייתי אומר שכיוון למדינת ישראל. קרוב ל־2,000 שנה לקח לה לבוא לעולם ולהגיע לעצמאות. איומים להשמידה בתוך שעה ואף פחות אופפים אותה מעברים שונים, ומעלים מדי פעם את השאלה האם תשרוד לאורך ימים, או שמא חלילה תהיה אפיזודה חולפת.
השואה גם הייתה מונחת כל השנים אי שם בבסיס תמיכתה המדינית, הביטחונית והכלכלית של ארצות הברית בישראל, וגם במידה פחותה של כמה מדינות אחרות, בהן כמובן גרמניה. אבל היום, כ־70 שנה ויותר לאחר ה”אירוע” המזוויע ההוא, הולך ומתעמעם זכר השואה בעולם והולכת ומתפוגגת המחויבות ההצהרתית והמעשית שחשו אומות שונות כלפי ישראל. ישראל תצטרך יותר ויותר לעמוד בפני עצמה ולצמצם את תלותה באחרים. היעמוד לה כוחה?
זה בעצם מובנה הפשוט של עצמאות - אי תלות באחרים. זה נכון לגבי אדם ונכון לגבי מדינה. יש הטוענים שישראל עדיין לא הגיעה לעצמאות כל עוד היא תלויה בחסדי אחרים, בעיקר בארצות הברית. ויש אף פסימיסטים המפקפקים בכלל ביכולת הקיום של המדינה לאורך זמן ללא הסיוע האמריקאי הנרחב, כשמדינות אויב מקרוב ומרחוק חורשות רע נגדה.
אני סבור שזוהי תחזית פסימית היסטרית. מעבר לנאמר לעיל, יש לארצות הברית, לגרמניה ולמדינות מערב אחרות אינטרס מדיני ואסטרטגי מובהק שישראל חזקה ודמוקרטית תתקיים במזרח התיכון הלא יציב. בנוסף, ישראל אינה מסכנה כל כך. יש לה כוח והישגים בתחומים שונים חיוניים - צבאיים, כלכליים, מדעיים ואחרים - שיאפשרו לה להתקיים גם בתנאים פחות מחבקים מצד מדינות שונות. היא בעצם מתקיימת כך כבר עכשיו.
ואי אפשר בלי הבעיה הפלסטינית, שאף היא תורמת לגילויי אנטי־ישראליות ואנטישמיות בעולם ומהווה אבן נגף רצינית בדרכה של ישראל לעצמאות מלאה ולאי תלות באחרים. פתרון בעיה זו, לטעמי בהסכם שתי מדינות לשני עמים, יתרום לחיזוק שראל, לצמצום ההתנגדות לה בעולם ולביסוס עצמאותה ועתידה. איני חושב שהממשלה הנוכחית וראשה, על אף הצהרותיו בעבר, מסוגלים להגיע לכך, ואני מסכים שהבעיה נמצאת גם בצד הפלסטיני, הסרבן לא פחות. ולכן הפלסטינים עדיין ללא מדינה ולנו מדינה בעירבון עצמאותי מוגבל.
התרעות פיקוד העורף